top of page

איך משתנים? / גור פרי


אחד הדברים הכי מפחידים שיש בעולם הוא להשתנות. וזה מוזר, כי בכל תרבות עתיקה שמכבדת את עצמה, מדברים על זה שהעולם פועל באמצעות שינוי.

במזרח הרחוק, דיברו על זה שכל מה שנמצא בעולם הוא תמיד בתהליך שינוי, התפתחות. צמחים, לדוגמה, אף פעם לא פשוט נמצאים, אלא תמיד צומחים להם, תמיד בשינוי. אנחנו מכירים את זה גם על עצמנו - כילדים, חשבנו שאנחנו מתנשאים לגובה מסוים. עוברים כמה חודשים, ופתאום אנחנו מגלים שטעינו - אנחנו יותר גבוהים משחשבנו.מתי זה קרה? כל הזמן. כמו הצמחים, אין רגע בו אנחנו לא צומחים גם כן.

הסמל המפורסם של עוף החול - הפניקס, המוכר ביותר מסדרת הספרים של ״הארי פוטר״, מסמל את אותו הרעיון של השתנות מתמדת. הפניקס, כשהוא מגיע לזקנה, בשלב מסוים עולה בלהבות ונשרף לאפר, ומתוך האפר נולד מחדש כגוזל. השתנות מתמדת. הסמל של הפניקס היה בשימוש במצרים העתיקה, ביוון העתיקה ואפילו ביהדות.



אבל לא רק המיסטיקנים דיברו על כך. יש גם ״מיסטיקן״ אחר, שהוא במקרה גם הפיזיקאי הכי גדול של המאה הקודמת, שחשב את אותו הדבר - הלא הוא אלברט איינשטיין. איינשטיין, שכל הפיזיקה המודרנית נשענת על עבודתו וגילוייו, דיבר על החומר כ-״אור כלוא״. אותו אור שאנחנו מכירים מהשמש ומהפנסים ברכב, לפעמים נכנס למצב שבו הוא נע בתנועה מחזורית וצפופה מהירה במיוחד, וזה מרגיש כאילו הוא מתקשה - ולזה אנחנו קוראים חומר. וזה מה שאנחנו בונים ממנו כסאות ושולחנות, טלפונים ופנסים לרכב, וזה גם מה שאנחנו מורכבים ממנו בעצמנו. אור כלוא, שכל הזמן נמצא בתנועה, בשינוי. זו אחת הסיבות לנוסחה המפורסמת שלו E=MC^2, שלמעשה אומרת שבמסה יש אנרגיה עצומה כלואה בתוכה מעצם קיומה - מהסיבה הפשוטה שמסה היא אנרגיה אדירה של אור מעצם קיומה.


אז איך נקלענו למצב כזה, שאנחנו מפחדים מהדבר הכי טבעי בעולם? שאנחנו מפחדים מהשינוי?

שאלתי את עצמי את השאלה הזאת כל כך הרבה פעמים בעבר. אני רוצה להפוך להיות משהו אחר, משהו שאני לא. אני רוצה להתחיל להתנהג אחרת - לדבר עם אנשים בצורה אחרת, בוגרת יותר. להתחיל להשקיע יותר מהזמן שלי בעשייה חיובית ועזרה לאחרים. להיות רגוע, להיות שמח יותר. להיות מסודר יותר, אחראי על הזמן שלי, ולא להתנופף כעלה נידף ברוח ממקום למקום, לא מצליח להספיק שום דבר. להיות החלטי, ולא ב-״פומו״ תמידי שאני מפספס משהו במקום אחר. להיות מוצלח יותר, אמיץ יותר, חזק יותר.

היה לי ברור שלא רציתי להמשיך להיות מי שאני. ועדיין, לא הצלחתי לרצות את הדבר הכי בסיסי בטבע - להשתנות.


למה? כי בכל פעם שניסיתי לשנות משהו בעצמי, פתאום שמעתי איזה קול בתוך הראש שאומר ״לא. אל תעשה את זה. זה לא מי שאתה״.

הקול הזה, זה קול מיוחד במינו. זהו קול אנושי טבעי, ובשלב מסוים כולם, כל מי שמנסה לעשות שינוי אמיתי, שומע אותו. אבל, למען האמת, זהו קול שאינו טבעי בכלל. זהו קול מלאכותי, שהמקור שלו הוא בכלל לא מתוכנו. אלא שהוא בכלל קול של מישהו אחר.


אחד הסמלים העתיקים, המעניינים והמוזרים ביותר שהאנושות שלנו הביאה לנו, הוא סמלו של אורברוס. אורברוס הוא נחש (שלעיתים מופיע גם כדרקון), המונח בצורה מעגלית, כך שפיו בולע את הזנב שלו. נחש האוכל את עצמו.

לא סתם צריך כמה רגעים לחשוב על זה - הסמל הזה הוא סמל פרדוקסלי, שמסמל מצב בלתי נתפש. כיצד נחש יכול לאכול את עצמו? הרי אם הוא אוכל את עצמו, מי הוא האוכל ומי הוא הנאכל?


אבל, חוקר התרבויות והמיתוסים ג׳וזף קמפבל מספר לנו, שאורברוס מסמל לנו לא פחות מאשר את הקיום עצמו. הקיום, הוא זה שאוכל את עצמו. בכל רגע ורגע, ההווה נאכל, נגדע ומפסיק להתקיים, ונותן את האנרגיה, המקום והבמה להווה של הרגע הבא. הקיום אוכל את עצמו, מת ומתחדש בכל רגע ורגע. גם ברגעים אלה ממש שאתם קוראים את מילים אלו - הקיום נאכל ע״י עצמו, ומזין את עצמו מחדש.


אם זה עושה לכם תחושה קצת מוזרה בגוף, אתם לא היחידים. ואולי שמתם לב לדמיון מעניין בין הסמל הזה לסמל עליו דיברנו מקודם - עוף החול. בשניהם מדובר על אחד הדברים המרכזיים והמודחקים בחיים, הלא הוא המוות. הפניקס הזקן שמת, שנאכל ומסיים את חייו. טוב, אנחנו לא כל כך טובים בלהתמודד מול המוות. סיום של דברים, פיטורים, פרידות, גירושים, כל אלה נחווים עבורנו כגורל בלתי נתפש, בלתי אפשרי ובלתי נמנע, שאנחנו חייבים לסבול אותו, לעבור דרכו ולהיחבט על ידי החיים בעוצמה כל הדרך, אם יתמזל מזלנו - עד שזה ייגמר יום אחד, ובמקרה של המוות - אולי לעד.



ופה יושבת נקודה מעניינת - זה לא תמיד היה ככה.למען האמת, ברוב ההיסטוריה של האנושות זה לא היה המצב. לתרבויות המסורתיות של האנושות הייתה גישה אחרת לחלוטין כלפי המוות. בפשטות, הם לא פחדו ממנו כל כך. הם ראו את המוות כחלק מרכזי מהחיים, ולא כדבר שיש להימנע או לחשוש ממנו. קצת כמו הלילה שמגיע בסוף היום, זה לא סיום נוראי של תקופת הערות, אלא זמן נפלא לנוח ולקום מחר ליום חדש.


בתרבות שלנו, המודרנית והפחות מסורתית, זה נשמע כמו מדע בדיוני. המוות הוא דבר מחריד לבלי קץ, כל כך מחריד שנקדיש את רוב ימי חיינו בלברוח ממנו. נעמיד פני צעירים, נתעלם מהשינויים שבגוף ובחיים שלנו, נברח לסדרות וסרטים על אנשים אחרים, נעריץ אנשים שקידשו את הבריחה מהזקנה, ואפילו נברח מהתחייבויות והחלטות חשובות בחיינו - הכל כדי לא ליפול לידיו השחורות והמצחינות של המוות הנוראי.


טוב, זה נשמע כמו סיפור יפה. זה כמובן קורה רק בדמיון שלנו. ממה אנחנו באמת מפחדים?

האמת היא, שאנחנו לא יודעים ממה אנחנו באמת מפחדים. אבות אבותינו אולי ידעו קצת יותר טוב, ולכן הם לא פחדו. פחות אפלה הייתה סביב הנושא. אבל בעידן המודרני, אנחנו לא יודעים. ומה עושים כשלא יודעים? מספרים את הדבר האחרון ששמענו. וכולנו שאובים לתוך סיפור מדומיין שמישהו אחר סיפר לנו.


מה קורה באמת כשמשתנים? מה קורה כשמפסיקים להיות אנחנו, ונהיים מישהו אחר? יש שם מציאות מסוימת, שהדרך היחידה להכירה היא ללכת לשם ולראות. אבל הקול הזה שמזהיר אותנו מזה, מללכת ולראות בעצמנו, מפעם בכולנו, ומזהיר שוב ושוב כמו תקליט שבור. מזהיר אותנו ששום דבר כבר לא יהיה אותו דבר. שאנחנו לא נעמוד במה שיקרה שם.

מישהו אמר לנו את זה. ואותו מישהו מפחד, כי הוא לא יודע.


ומה הקול שלנו פה? מה אנחנו חושבים על זה?ברגע ששאלנו את השאלה הזאת, נפתח שער. האם אנחנו לא רוצים להשתנות? להיות אוהבים יותר, אהובים יותר, שמחים יותר? לראות את הטוב בעצמנו ובאחרים, באמת ובתמים? להיות גאים בעצמנו, ולחיות חיים של שמחה למרות הדברים הלא מושלמים שהעולם מביא לנו?


יש לנו את הקול שלנו, והוא אומר משהו אחר. הוא מלא בתקווה ואופטימיות. יש כאלה שקוראים לו ״הקול הפנימי״. גם הוא לוחש לנו, לפעמים נצטרך להתאמץ קצת יותר בשביל לשמוע, אבל הוא שם.

הוא הקול האמיתי שלנו, שמגיע מתוכנו.

והוא אומר, ש*מותר לנו להיות מי שאנחנו רוצים להיות*. זה הכל, זה כזה פשוט.

רבים מאיתנו רגילים לחיות תחת קולות של אנשים אחרים, שפחדו שנשתנה, פחדו מהפרידה. לא רצו לאבד אותנו כפי שאנחנו.

אבל איזו מתנה יותר גדולה יכולה להיות לעולם, מאשר לתת לו את עצמנו באמת?


״אנחנו שואלים את עצמנו, איזה זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? 

למען האמת, איזה זכות יש לכם לא להיות?״ ~ מריאן וויליאמסון


Commenti


כתובת: רח' יצחק שדה 29, תל אביב | טלפון לבירורים והרשמה:  055-5694232

  תקנון האתר  |   האתר נבנה ע"י אנטאקראנה - כל הזכויות שמורות © 2024

bottom of page