top of page

התפרקות / אלעד פרוטר



"דברים שמתפרקים הם מעין מבחן וגם מעין ריפוי. אנחנו חושבים שהעיקר הוא לעבור את המבחן ולהתגבר על הבעיה, אבל האמת היא שהדברים לא באמת נפתרים. הם מתאחים ומתפרקים. ואחר-כך הם שוב מתאחים ושוב מתפרקים. זה פשוט כך. הריפוי מגיע מהשארת מקום לכל זה לקרות: מקום לצער, להקלה, לאומללות, לשמחה.” ("כשהדברים מתפרקים" / פמה צ'ודרון).

התפרקות. מי מאיתנו לא פגש אותה בכמה מהפינות החשוכות של חיינו.

אלו הרגעים בהם הקרקע נשמטת מתחת לרגלנו, בהם אנו מאבדים את אחד הדברים היקרים לנו מכל ונדמה שכל עולמנו חרב עלינו. רגעים שעוצמתם מפילה מעלינו את כל המסיכות והחומות שבנינו לנו במהלך השנים בכדי שנוכל להסתתר מאחוריהן ומשאירים אותנו ערומים וחשופים בפני העולם, חסרי ישע כילדים רכים שאך זה נולדו.

אלו הם רגעי המבחן הגדולים שלנו, הרגעים בהם אנו נדרשים לגייס את כל עוצמתנו הפנימית.

ההתפרקות יכולה לפגוש אותנו במקומות שונים: בעקבות מוות של אדם אהוב, מול סיומה של מערכת יחסים משמעותית, לאחר אובדן של עבודה ומקור הכנסה, לעתים נפגוש אותה כאשר ניכשל היכן שתמיד הצלחנו בעבר, או כאשר ניוודע לפתע לאמת נוקבת אשר תשרוף מעלינו את צעיפי האשליה... זהו רגע שבו נופלות המסיכות, רגע של אמת!

דרכים רבות כל כך יש לה להתפרקות להגיע אל חיינו, אך לכולן מאפיינים דומים: רגע של אובדן, רגע של מוות - ואין הכוונה רק למותו של אדם - אלא גם למוות של משהו בתוכנו, משהו שתמיד חשבנו שהוא חלק בלתי נפרד מאיתנו, שהוא חלק מעצם הזהות שלנו, ולכן כל כך קשה לנו לוותר עליו...

רוב חיינו אנו מנסים לברוח מרגעים שכאלו, להגן על עצמנו, למצוא מחסה ולהסתתר מפניהם. הפחד עשוי להיות כה גדול עד שלעתים נעשה מאמצים כבירים רק כדי שנוכל להתעלם מהמציאות ולא לפגוש בהם. בזמנים כאלו אנו הופכים להיות עיוורים מרצון, מעדיפים לטמון את ראשנו בחול, לעצום עיניים חזק חזק, ולקוות שאולי איכשהו יעבור לו יום נוסף בשלום מדומה. יום נוסף שבו לא נצטרך לשנות שום דבר, יום נוסף בו נוכל להמשיך כאילו הכל כרגיל בתוך עולם האשליות שבנינו לנו.


מדוע זה כה קשה לנו?

ממה אנחנו כל כך מפחדים?

כיצד אנו יכולים להתמודד טוב יותר עם רגעים קשים שכאלו?

שאלות אלו אינן רק שאלות איתן אנו מתמודדים כיום, אלו הן שאלות שהאדם שאל את עצמו מאז ומתמיד, שאלות שהיו רלבנטיות לפני מאות שנים, כמו גם היום, שאלות חוצות גבולות ותרבויות בהן עסקו פילוסופים, אנשי רוח וחכמים שונים לכל אורך ההיסטוריה האנושית: בבודהיזם כמו גם בקבלה, ביוון הקלאסית כמו גם במצרים העתיקה, במזרח כמו גם במערב. שאלות אוניברסליות המהוות חלק מהמורשת האנושית אותה כולנו חולקים.

האם נוכל ללמוד משהו מהמורשת האנושית שלנו?

האם ידע עתיק זה יכול להיות רלבנטי לחיינו גם היום?

כאשר אנו מסתכלים לעומק על רובן של מסורות אלו, אנו מוצאים התייחסות מפתיעה לאותם המשברים.

להפתעתנו, רגעים אלו אינם מצטיירים כשחורים, עצובים ומפחידים, אלא להפך, אלו הם רגעים של הזדמנות!

הזדמנות לאדם ללמוד משהו חדש על עצמו ועל העולם, הזדמנות לשנות משהו בעצמנו, להיפרד מהרגל ישן אותו אנו סוחבים כבר שנים רבות ללא צורך, ההזדמנות להוליד בתוכנו משהו חדש, משהו נכון וטוב יותר! הזדמנות להתרחב, להעמיק ולהתפתח!



"איך זה יכול להיות?!” אנו שואלים את עצמנו, “כיצד זה אפשרי?”

"כיצד אוכל להסתכל על הרגעים הקשים בחיי ולראות בהם הזדמנות?!”

ובכן, לשם כך נצטרך להרחיב מעט את היריעה, ולהבין את אחד מהחוקים היסודיים הקיימים בטבע - חוק המחזורים. חוק פשוט ואינטואיטיבי, אך עבורנו, בני התרבות המערבית המודרנית שהתרחקה כל כך מהטבע והסתגרה בתוך ערים מבטון ופלדה, יש צורך להסבירו במילים.

הטבע כולו, ואיתו כל דבר הקיים בעולם הגשמי, נע בצורה מחזורית. תמיד יהיו עליות וירידות ואחריהן עוד עליות ועוד ירידות. אין דבר המסוגל להתקדם למעלה בצורה ליניארית אינסופית.

אנו חווים מחזורים אלו בכל הסובב אותנו: מחזורים של יום ולילה, של עונות השנה, מחזורי ההתמלאות וההתרוקנות של הירח, מחזור של שאיפה ונשיפה, מחזור הדם ועוד...

לעתים אנו מסוגלים לזהות גם מחזורים פסיכולוגיים: דפוסים חוזרים ונשנים של התנהגות ותפיסה המופיעים אצלנו לאורך השנים.

כיום, עם התפתחותו של המדע, ובפרט של תורת הקוואנטים, אף הגענו לתובנה המדהימה שכל תא ותא המרכיב את גופנו (כמו גם כל דבר אחר בעולם) הנו בעצם גל. גל אשר נע בצורה מחזורית: עולה ויורד ועולה ויורד...

חוק המחזורים הנו חלק בלתי נפרד מהחיים וככזה יש לדעת לעבוד איתו ולא להילחם בו.

החיים עצמם אינם יכולים להתקיים ללא המחזורים, ודוגמא לכך נוכל לקחת מהטבע המדהים שסביבנו שלא היה מסוגל לשרוד ללא המחזוריות.

דמיינו לכם מצב שבו יש רק עונה אחת בשנה, תארו לכם אביב הנמשך שנה שלמה - הטבע פורח ומלבלב, הכל ירוק וצבעוני, השמש זורחת תמיד והשמים אף פעם אינם קודרים.

תארו לכם פרח שכל השנה רק פורח... האם זה אפשרי?

וודאי שלא.

כיצד יוכל הפרח לפרוח זמן כה רב מבלי לנוח? כיצד הוא היה שורד ללא הסתיו והחורף – ללא אותן עונות בהן הטבע מתכנס פנימה, העצים משילים את עליהם ותפרחתם ונראה כאילו סוג של מוות פוקד את הטבע כולו?

אך "מוות" זה הנו רק "מוות" חיצוני. מתחת לפני השטח החיים רוחשים והצמחים אוגרים אנרגיה ומתחדשים לקראת הרגע בו יגיע שוב האביב, אז יוכל הפרח לפרוץ שוב וללבלב... ושוב "למות" עם החורף, ושוב להיוולד באביב...

האם נוכל לדמיין חיים בעולם בו השמש לעולם אינה שוקעת, בו אף פעם אין רגע של חושך? רגע של מנוחה?

ובמה האדם שונה מהטבע? האם אותם החוקים אינם רלבנטיים גם עבורנו? האם איננו חלק מאותה מערכת גלובלית?


גם החורף האישי שלנו מגיע מידי פעם, גם אנו חווים את אותו "מוות", גם לנו יש רגעים בהם אנו נדרשים לעצור לרגע את המירוץ המטורף של החיים ולהתכנס פנימה, לבחון את עצמנו, את הצורה בה אנו חיים, את ההרגלים שלנו, את הרגשות והמחשבות שלנו. לבדוק האם יש משהו הדורש שינוי. לשאול את עצמנו מחדש מהו הכיוון אליו אנו רוצים ללכת, האם יש צורך לעשות תיקון במסלול בו בחרתי?

לשאול באומץ וללא פחד. אל לנו לפחד מהתשובות שניתן לעצמנו מכיוון שתשובות אלו הן הצעד הראשון בדרך של ההתפתחות. דרך שעשויה להיות לא קלה לפעמים, מכיוון שהיא דורשת מאמץ. זו דרך של שינוי.

אין זה פשוט עבורנו לשנות את עצמנו, והאמת היא שרובנו מעדיפים להימנע מהשינוי עד כמה שאפשר, לא לערער את המצב הסטטי שהשגנו - מצב המשרה עלינו תחושת ביטחון מדומה. וכך עוברות להן שנים רבות בהן אנו נשלטים ע"י הרגלים פסיכולוגים ומנטלים שהתקבעו להם לפני שנים רבות. הרגלים המעצבים את חיינו בזמן שהסיבות לכך שרכשנו הרגלים אלו כבר מזמן אינן רלבנטיות עבורנו...

אך הרגע בו אנו עומדים בפני ההתפרקות, הרגע בו כל ההגנות הישנות והקטנוניות מתגלות בחוסר הרלבנטיות שלהן, הרגע בו מתנפצת לה אשליית הביטחון המדומה - הוא גם הרגע בו ניתנת לנו ההזדמנות לבצע שינוי אמיתי! שינוי מהיסוד!

גם הרגעים החשוכים בחיינו הם רק חלק ממחזור שלם. רגעים שמתוכם נוכל להיוולד נכונים יותר, חזקים יותר, טובים יותר. רגעים שעשויים להפוך לאחד השיעורים החשובים ביותר של חיינו - אם רק נצליח להתעלות מעל הסערות הרגשיות המטלטלות אותנו ולראות אותן ככאלו...



"שיעור חשוב?! ללמוד? לצמוח?” אני שומע חלקכם אומרים לעצמכם, “כיצד זה אפשרי? כיצד אוכל לצמוח כאשר אני מאבד משהו כ"כ חשוב? מאבד חלק מחיי, ממה שמגדיר אותי, מהזהות שלי?”

ופה אתם מעלים שאלה חשובה נוספת.

מהי הזהות שלי?

מי אני?

האם אני הוא העבודה בה אני עובד? המקצוע שלי?

האם אני מוגדר על ידי מערכת היחסים בה אני נמצא?

האם אני הוא רק הגוף הפיזי הזה? גוף שבמהלך שנותיי השתנה כה הרבה, שרוב התאים המרכיבים אותו מתו ונולדו מחדש פעמים רבות, אך למרות כל זאת - אני עדיין נשארתי אני?

האם אני הוא הרגשות והמחשבות שלי? האם אלו לא משתנים גם כן אך בו בזמן אני נשאר אני?


במרבית התרבויות העתיקות מדברים על כך שהאדם הוא יותר מכל אלו. שיש בו חלק עליון יותר, חלק שאינו מוגדר ומושפע ממאפיינים זמניים ומשתנים. בהודו קראו לחלק זה "אני עליון”, ביוון הוא כונה "רוח", ובדתות השונות מתייחסים אליו כאל "נשמה".

השמות הנם שונים, אך המהות זהה - חלק שהוא נצחי, שאינו נולד ומת, שאינו מושפע מנסיבות החיים המשתנות. וכאשר האדם בהכרה לחלק זה, כאשר הוא יוצר קשר איתו, יש בידיו עוגן אדיר המספק לו ביטחון גם בסערות הגדולות ביותר שיפגוש בחייו...

אך ההתפרקות אינה תהליך הנוגע רק באינדיבידואל, חוק המחזורים פועל גם על מסגרות רחבות יותר.

חברות, קהילות ואפילו מדינות שלמות יכולות לעבור גם הן תהליך של התפרקות. גם להן יהיו רגעים של שיא ורגעים של שפל, רגעים של אור ורגעים של חושך.

אך כיצד מתבטאת התפרקותה של חברה? כיצד נמדוד מתי נמצאת החברה בשיא ומתי בשפל?

האם מדובר במדד של כוח צבאי? או אולי של אמצעים טכנולוגים מתקדמים? או של כוח כלכלי?

אם אלו היו המדדים, אזי היינו יכולים להסתכל על עצמנו היום בגאווה ולומר ללא צל של ספק שהעולם מעולם לא היה במצב טוב יותר!

הרי כיום יש בידינו טכנולוגיה עליה יכלו פעם רק לחלום, אמצעי תחבורה בעזרתם אנו מסוגלים לעוף באוויר ולצלול מתחת למים, פצצות המסוגלות להשמיד חצי גלובוס, אמצעי תקשורת משוכללים המאפשרים לנו לדבר עם אדם הנמצא אלפי קילומטרים הרחק מאיתנו... אם אלו אכן היו המדדים, לא היינו יכולים לבקש לנו עולם טוב יותר לחיות בו!

אך... האם זהו באמת המצב? האם אנו מביטים סביב בחיוך מלא סיפוק ופוגשים את העולם עליו חלמנו? האם זהו העולם שנרצה להשאיר לילדינו?

כנראה שלא. והסיבה לכך היא פשוטה. בעולם הזה ישנם דברים חשובים לא פחות מאשר אמצעים טכנולוגים, צבאיים וכלכליים. ישנם קריטריונים אחרים בהם נוכל להשתמש בכדי למדוד את מצב החברה שלנו.

נוכל למשל להתייחס לערכים הנוכחים בתוך החברה, לאידיאולוגיות המובילות אותה, לאידאלים אליהם היא מכוונת.


ע"פ מדד שכזה, נוכל למצוא את עצמנו כיום במקום אחר לגמרי על גבי הסקאלה של מצב החברה...

מהן האידיאולוגיות השולטות היום בעולם? מהם האידאלים הנעלים עליהם בנויות המדינות השונות? מהם הערכים שמקבלים ילדינו בשעות הרבות בהן הם צופים באחד מפלאי הטכנולוגיה המודרנית?

כאשר במרכזה של חברה עומדים אידאלים אנושיים - אידאלים המבוססים על צדק, יופי, הרמוניה, אחדות - אזי החברה יכולה לעמוד מגובשת ומאוחדת סביב אותם אידאלים. כאשר החברה נשחקת ואותם אידאלים מפסיקים להאיר את דרכה - אז מתחילה ההתפרקות של החברה - ההפרדה.

ההיסטוריה האנושית רצופה בדוגמאות לתהליך זה, תהליך של עלייתן ושקיעתן של ציוויליזציות.

אולי אחת הדוגמאות הבולטות לכך מתחילה במאה החמישית לספירה, אז מסתיים לו תור הזהב של האימפריה הרומית והעושר התרבותי והפילוסופי שהביאה, ומתחילים ימי הביניים - אלף שנים של בערות, דעות קדומות, רדיפות דתיות, אינקוויזיציה, שריפות ספריות ודוגמטיות דתית. תקופה חשוכה בה איבד האדם כמה מהערכים הבסיסיים ביותר ההופכים אותנו לאנושיים. תקופה של הפרדה, אלימות והתרחקות מהאתיקה.

אך אפילו אז, בתוך ימי הביניים החשוכים, היו אנשים שהצליחו לשמור על הגחלת, לעיתים רבות תוך כדי סיכון חייהם: אנשים כמו ג'ורדנו ברונו, פילוסוף שביקש להחזיר את האתיקה לבני האדם ושכמו רבים אחרים הועלה לבסוף על מוקד האינקוויזיציה לאחר שסירב לחזור בו. אך ג'ורדנו ברונו ואנשים כמותו לא סיכנו את חייהם לשווא. הם היו זרע, ומתוך זרע זה לבסוף צמחה לה תקופה חדשה, תקופה של אור - ה"לידה מחדש", או בשמה המוכר יותר - הרנסאנס. תקופה שהולידה מחדש עושר פילוסופי, אומנותי, מדעי ותרבותי בדמותם של אישים כמו מיכאלאנג'לו, ליאונרדו דה וינצ'י, פיקו דלה מרינדולה ואחרים. תקופה שהחייתה מחדש את האידאלים האנושיים.


גם היום אנו מתחילים לזהות בעולמנו את ההתפרקות: אובדן של ערכים, שחיקה והתרחקות מהאתיקה, התגברותן של האלימות, ההפרדה והניכור, התפשטותה של השחיתות המזהמת כל חלקה טובה... אך גם היום יש בידינו את האפשרות להילחם בשחיקה ובבערות, גם היום נוכל לזרוע את הזרע שיביא להתחדשות המוסרית - לבנייה של חברה נכונה יותר.

לשם כך עלינו למצוא את הדרך לשמור על הגחלת, להוסיף ערך ומשמעות לחיינו, להיות בקשר עם האידאלים שכל כך חסרים לנו בעולם כיום, לבטא בחיינו את האתיקה והאחדות, להוות דוגמא אישית ולהעביר הלאה את אותם ערכים אנושיים, לצעוד קדימה עם תקווה וכוח מכיוון שעוד יגיע הרגע שזרע זה יצמח ויתפתח לדבר עליו אנו חולמים, לתחיה המחודשת, לרנסאנס החדש!

ההתפרקות. היא מגיעה אל כולנו. זהו חלק מהמחזור הטבעי של חיינו. אין מנוס מכך.

האם בפעם הבאה שהיא תגיע לפתח ביתנו ניפול יחד איתה לתהומות הנשייה?

או שמא נצליח ללמוד באותו הרגע שיעור יקר ערך, ולא נשכח שלאחר הלילה תמיד תגיע זריחה חדשה, ואיתה ההזדמנות לתוספת של חיים...

"לחיות זה להיות מוכן למות שוב ושוב. מנקודת הראות הערה, אלה החיים. המוות הוא הרצון להחזיק במה שיש לך... כל הקשיים מצביעים לנו על הדרך להיות לגמרי ער וחי, בכך שנרפה, בכך שניתן לעצמנו למות רגע אחרי רגע בסוף כל נשיפה. כשנתעורר, נוכל לחיות באופן מלא בלי לחפש עונג או להימנע מכאב, בלי לשחזר את עצמנו כשאנו מתפרקים.” ("כשהדברים מתפרקים" / פמה צ'ודרון).



פוסטים אחרונים

הצג הכול

ראיון עם אלעד פרוטר

ראיון עם מנהל מרכז אנטאקראנה- אלעד פרוטר, בשאלות מתלמידיו על הדרך הרוחנית, על מתנותיה וקצת על מסעו האישי בתוכה.

Comentarios


bottom of page