טירוף המטריאליזם / אלעד פרוטר

"הגשם יכול להפוך לזהב אך אתה עדיין לא תרווה את צמאונך. את התשוקה אי אפשר לספק" ~ הבודהה ~

לא מזמן צפיתי בתחקיר שעסק בתופעה מטרידה הקיימת בישראל. אותו תחקיר הציג כיצד בתי עסק מפוקפקים מצליחים לשים את ידם על מספרי הטלפון של קשישים בודדים ולאחר מכן, באמצעות מניפולציות, הפחדות ולחצים פסיכולוגיים בלתי פוסקים, מנצלים את המצב ומוכרים לאותם קשישים עשרות מוצרים שאינם צריכים. פעמים רבות מדובר במספר רב של פריטים מאותו המוצר בדיוק (למשל חמישה מיקסרים יוקרתיים) - כאשר ברור שאף אדם לא זקוק לכמות כ"כ גדולה שלהם באמת. מאחר ולאותם קשישים אין למי לפנות ומאחר והם נשבים ע"י מערכת משומנת היטב המבקשת לזרוע בהם פחד וחוסר אונים – הם כורעים תחת הלחץ הפסיכולוגי המתוחכם המופעל עליהם וקונים עוד ועוד מוצרים, החוב שלהם מצטבר לכדי מאות אלפי שקלים וחייהם הופכים לגיהנום עלי אדמות.

אותה כתבה עוררה בי, כפי שוודאי עוררה בקרב מרבית אלו שצפו בה, רגשות של כעס ורצון בעשיית צדק עם אותם בריונים הפוגעים בקשישים חסרי הישע. יש ללמד אותם לקח ולהענישם! להכניס אותם לכלא ולגרום להם לשלם על מעשיהם! ואני מקווה שאכן החוק יצליח לשים את ידו על אותם אנשים. אבל החוכמה העתיקה מלמדת אותנו שאם ברצוננו להביא לשינוי אמיתי ומתמשך - עלינו להבין שצעדי ענישה כאלו או אחרים, יהיו כואבים ככל שיהיו, לא באמת יכולים להספיק, ושאם ברצוננו לפתור את העוולות האלו עלינו להתייחס אל הדברים באופן רחב ועמוק הרבה יותר...

שוב ושוב אנו עדים לתחקירים החושפים בפנינו שערוריות דומות: מצלמות נסתרות החושפות אנשים המתעמרים בקשישים בבתי אבות או מתעללים בבעלי חיים במכלאות צפופות בתנאים לא אנושיים, תחקירים החושפים רמאים המנצלים את התמימים וגונבים מהם את כל כספם, חברות אשר מכניסות חומרים מזיקים למוצריהם כדי לחסוך בעלויות למרות הסכנה לציבור, תאגידים שמוצאים דרכים שונות כדי לזהם את האוויר, המים והאדמה של כולנו מבלי לתת על כך את הדין ועוד ועוד.

וכתגובה - שוב ושוב נחקקים עוד חוקים בניסיון להגן עלינו מפני כל חוסר הצדק הזה, וגורמי האכיפה יוצאים במבצעים שונים המביאים לחקירות ולמעצרים של הפושעים. ולמרות זאת, למרות כל התחקירים, למרות כל החוקים ולמרות שישנם אנשים טובים העובדים יומם ולילה בכדי לנסות לשים את ידם על הפושעים - נדמה שהתופעה רק הולכת ומתרחבת. מדוע זה קורה? כשניסיתי להרהר בדברים מעט יותר, נזכרתי בציטוט מתוך ספר שאני אוהב:

״לא ניתן לחסל את הסבל בעולם ע"י עזרה פיזית בלבד. צרכים פיזיים יעלו תמיד ועימם יורגש הסבל כל עוד לא ישתנה טבע האדם. שום מידה של עזרה פיזית לא תחסלם לחלוטין. הבורות היא אם כל הסבל והאומללות. הביאו אור לבני האדם, אפשרו להם להיות טהורים וחסונים מבחינה רוחנית ומחונכים לאמת. רק אז יעלם הסבל מהעולם. אנו יכולים למלא את הארץ במוסדות צדקה ובתי חולים, אך סבל האדם ימשך עד אשר ישתנה אופיו. הדבר היחידי היכול לסלק את אומללותנו לתמיד הינו ידע רוחני. כל דבר אחר מספק את מחסורנו לזמן מסויים בלבד״ ~ סוומי ויויקננדה, קארמה יוגה עמ' 41 ~

למה מתכוון אותו מורה רוחני? מה הוא מציע לנו בעצם?

כפילוסופים, או כתלמידים בדרך, עלינו לנסות להסתכל על המצב מנקודת מבט רחבה יותר. עקרונית יותר. שורשית יותר. המלחמה בכל אותם עשבים שוטים שצצים שוב ושוב היא חשובה, אך כל עוד לא נטפל בשורש האמיתי, כל עוד לא ניגע בסיבה העמוקה לתופעות האלו, נוכל להמשיך כל חיינו לרוץ לכבות שריפות ועדיין... העולם ימשיך לבעור... כשמנסים להתבונן לעומקם של הדברים ונעזרים בסימני הדרך ובלימודים שהשאירו עבורנו חכמי האנושות, אנו מגלים שאחת הבעיות המרכזיות שלנו היא המטריאליזם, אותה תפיסת עולם על ברכיה רובנו התחנכנו. זו ששוב ושוב מלמדת אותנו שהחשוב ביותר הוא החומר: כמה כסף יהיה לנו, כמה גדול יהיה המבנה בו נגור, כמה חדשה ומשוכללת תהיה המכונה שתסיע אותנו ממקום למקום, כמה "מתקדמים" ואיזה דור יהיו המכשירים שברשותנו... זו הסביבה בתוכה רובנו גדלים. תמיד בתחרות. תמיד לא מסופקים.

תמיד זקוקים לדבר החיצוני הבא שיוסיף לנו ערך. מהרגע בו היינו ילדים בבי"ס והשווינו ציונים במבחנים ועד למרדף שלנו אחר הסלולרי החדש שבשוק או אחר העבודה שתכניס לנו שכר עוד יותר גבוה, גם אם היא לא באמת כזו שממלאת אותנו במשמעות. וכאשר המטריאליזם אוחז בנו כ"כ חזק, כאשר אנחנו עבדים של אותו ה"מטריקס" הנסתר מעינינו, מה הפלא שכשמגיעה לפתע הזדמנות לרווח מהיר – ישנם אנשים הנופלים בפיתוי ומנצלים אותה מבלי לעצור ולחשוב על הסבל שהם גורמים למישהו אחר בדרך? אם רווח זה מה שחשוב בחיים אז למה לא לדחוף עוד מוצר לקשיש חסר ישע ולגזור עליו קופון? למה לא לדחוס יותר בעלי חיים בכלוב קטן כדי לשלם פחות על השטח? למה לא למצוא פרצות בחוק שמאפשרות לזהם ולפגוע בכדור הארץ עליו אנו חיים אם אפשר כך להרוויח יותר כסף? כאשר האינדיאנים של צפון אמריקה באו במגע עם האדם הלבן הם איבחנו אותו כלוקה בטירוף. מנקודת מבטם הוא נראה כחולה נפש. הם היו יכולים להבין מדוע אדם יכול לצוד באפלו כדי להאכיל את משפחתו או בני שבטו, אך כאשר הם ראו את האדם הלבן יורה בבאפלו מחלונות הרכבת סתם לשם השעשוע או התחרות הם חשבו שהוא ממש השתגע.

והאמת - אולי קצת השתגענו בדרך?? ואם היינו קצת מטורפים כפי שאיבחנו אותנו האינדיאנים, אך בו בזמן - כולם סביבנו היו מטורפים כמונו ואף יותר, ואם היינו גדלים בתוך חברה שהיתה מעריצה את המטורפים ביותר שבינינו והופכת אותם למודל נערץ - האם לא היינו חושבים שהטירוף הזה הוא בעצם נורמלי? במיתוס המערה המפורסם שלו, אפלטון מבקש מאיתנו לעצור לרגע ולשאול - האם אנחנו לא חיים במערה? מערה של בערות ואשליה. מערה שבתוכה אנו חיים זמן רב כ“כ, יחד עם כל שאר חברינו, עד ששכחנו שאפשר בכלל לצאת ממנה ושיש עוד עולם עשיר ומלא באור הממתין לנו מחוץ לה. אפלטון גם הציע תרופה לאותה מחלה חשוכת מרפא. התרופה היתה התעוררות ההכרה. הפילוסופיה המעשית. היציאה מן המערה, או אם תרצו, כפי שקראו לה מורי החוכמה במזרח - הדרך הרוחנית. תרופה זו לא עוזרת באופן מיידי כנגד הסימפטומים והיא כנראה לא תחזיר את הכסף לקשיש שנעשק או תשלח לכלא את העבריינים, אך היא היחידה המסוגלת לגדוע את שורש המחלה. היא עוזרת לאדם להתעורר, להשתחרר מצורות המחשבה שהטמיעו בו מילדות, להסתכל על העולם בעיניים טובות, חדות ובהירות יותר ולהתחיל לחיות אחרת. וברגע שמתחילים לעבוד עם התרופה הזו והופכים להיות בריאים יותר מבחינה רוחנית, באורח פלא - האדם הופך פשוט לטוב יותר.

כבר אין צורך לאיים עליו בעונשים שונים במידה ויתנהג בצורה לא מוסרית. אין צורך מכיוון שקולו הפנימי פשוט כבר לא מאפשר לו לעשות זאת יותר, ואין זה משנה מה יגידו לו אחרים ואילו לחצים יופעלו עליו מבפנים או מבחוץ. ליבו לא ייתן לו לפגוע באחרים - יהיו אלו ילדים, קשישים, בעלי חיים או האדמה עצמה. המטרה כבר אינה מקדשת את האמצעים והוא אינו יכול לפגוע בהם מכיוון שהוא יודע שזה אינו נכון - וזה מספיק עבורו.

אני מוצא שזוהי אחת מהבשורות החשובות ביותר של הפילוסופיה, שזהו אחד מהמאפיינים החשובים ביותר של הדרך הרוחנית - היכולת לשנות את טבע האדם מן השורש. וזו גם הסיבה שאם כל אותן עוולות שהזכרנו קודם באמת נוגעות בכם, אם גם אתם מוצאים את עצמכם מסתכלים לפעמים מן הצד על העולם בו אנו חיים ושואלים את עצמכם: "האם אפשר גם אחרת?“ עלינו לעצור לרגע את מירוץ החיים המטורף ולשקול ברצינות האם לא הגיע הזמן להתחיל באופן אקטיבי ומחויב להעמיק בתוך הדרך שהציעו לנו חכמי האנושות, להפוך את עצמנו לטובים ונכונים יותר, ולהעביר את החכמה הזו הלאה לכל מי שרק נוכל. האם לא הגיע הרגע שלנו לבזבז קצת פחות זמן על מרדפים שטחיים וחסרי תוחלת ולהשקיע יותר בלמצוא את הדרך לצאת מאותה המערה? הדרך כבר קיימת. תלמידים ופילוסופים צעדו בה כבר אלפי שנים לפנינו. הצורך קיים גם הוא.

היום, כפי שמלמד אותנו עידן הקורונה אליו נכנסנו - אולי יותר מאי פעם. וכעת - נדרשים אנשים אמיצים המוכנים להיות הרפתקנים אמיתיים, אנשים המוכנים להשתחרר מהכבלים בהם הם אסורים ולהתחיל לצאת מן המערה החשוכה אל האור. למען עצמם, ולמען החברה והעולם בו אנו חיים. האם נעז?