אני רוצה להיות יותר שמח!
אבל איך באמת אפשר לשמוח תמיד?
מאיפה שואבים את השמחה ומביאים את השפע לחיי היומיום?
“כשהייתי בן חמש, אימי תמיד אמרה לי ששמחה היא המפתח לחיים. כשהלכתי לבית הספר, הם שאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול. רשמתי ‘שמח’. הם אמרו לי שלא הבנתי את המשימה. אני אמרתי להם שהם לא הבינו את החיים." ~ ג'ון לנון
----------------------------------
המון שנים חיפשתי אחר השמחה בחיי מתוך תחושת חוסר תמידית שליוותה אותי. המון שנים בהן הלכתי בעולם, עבדתי, טיילתי, חייתי חיים באמת טובים, אבל עדיין תמיד היה חסר עוד משהו. היה בי חור שלא הצלחתי למלא. ניסיתי להיות יותר מאושר, ולא הצלחתי להבין למה אני לא מסופק, ואיפה אוכל למצוא עוד מן השמחה הזו שאני מחפש, ובעצם - מה אני בכלל מחפש?
מתוך הבלבול, הסבל וחוסר שביעות הרצון, פתאום עלתה בי תובנה: לא הגיוני שאני אחיה את החיים שלי ככה. ואז צללתי פנימה ושאלתי את עצמי - מה אני באמת עושה לא נכון? החלטתי לצאת למחקר עמוק יותר של הערך שִׂמְחָה – מה משמעותו האמיתית, ואיך אני מנכיח אותו יותר בחיי.
במסע אל עבר השמחה הגעתי אל חגי ישראל. בדיוק חגגנו את חג הסוכות בו קיימת המצווה: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ… וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ“. זוהי המצווה היחידה שחוזרת בכל החגים, מצווה בחשיבות עליונה, שכן היא מסמלת ערך עיקרי בחיים – להיות שמח בחלקך בכל יום ויום. אבל רגע רגע רגע... מה?! כמובן שזה בדיוק מה שאני מחפש, לשמוח, אבל איך זה יכול להיות שזה מה שמצופה ממני לעשות תמיד, בכל יום ויום?
ואז הבנתי שאם עליי להיות שמח בכל יום ויום, לא ייתכן שהכוונה היא לאותה שמחה שחיפשתי אחריה שנים... ופה נולדה הבחנה חשובה המבדילה בין שני סוגי שמחות שונים. הראשונה - השמחה החיצונית. לכבוש את העולם, לפרוץ את הגבולות, לטוס רחוק, לעשות עוד ועוד דברים מהנים ומרוממים, לחוש ולהתרגש כמו בסרטים. או לפחות כמו בהרמות במסיבה של עופר ניסים. סמים, בינג' בנטפליקס, שופינג, ושלל מסעות מרתקים בעולם שמוציאים אותנו מהשגרה וגורמים לשכוח מהכל.
ולמרות שכל אלה דברים נחמדים ונעימים, והכי כייף שיש אותם, הם מביאים שמחה רגעית וחולפת, זאת שכמו שהיא באה ככה היא הולכת. השמחה שאני באמת מחפש ורוצה בחיי לא קשורה לעולם החיצוני. השמחה השניה, זו שאפשר למצוא בכל רגע נתון, שלא תלויה בכמה כסף יש לי לטוס לחו"ל או מתי החופשה הבאה שלי, זוהי שמחה פנימית שלא תלויה בדבר חיצוני או בנסיבות החיים.
זהו מצב תודעתי, זו הוויה שבוחרים בה בכל יום מחדש, לא משנה איזה יום עבר עלי, ואם זה היה קצת יותר מידי. אלא שמחה שמגיעה מהבחירה להתבונן בעולם בעיניים המחפשות את הטוב, וגם כשקשה ולא נעים, לראות את היופי גם בחסר ובחלקי. לשמוח בחלקך.
העיניים שלי לא תמיד הורגלו להתבוננות של שמחה פנימית, של לשמוח בחלקי. אבל זה אפשרי.
"השמחה נמצאת בכל, צריך לדעת להפיקה". ~ קונפוציוס
אז איך מפיקים שמחה בחיים?
הכרת תודה. פשוט להגיד תודה. הודיה על הקיים זה אומר לקבל את המציאות היומיומית שלי כפי שהיא, ללא הביקורת, השיפוטיות או הרצון שיהיה משהו אחר, או מאידך להתמרמר על מה שאין. זה כבר נשמע ממש קשה, אז אפשר גם להודות אחרי שמבקרים ושופטים, או לפחות בסוף יום לעצור הכל ולהגיד תודה על מה שהיה, מהלב. זה לא בא בקלות, במיוחד בימים קשים ובתקופות מאתגרות שנראה שאין על מה להודות, אך הכרת תודה היא לכל דבר שמגיע, לטוב ולרע, ליפה ולמכוער, לנעים ולכואב.
בתרבות היפנית ישנה תפיסה פילוסופית בשם ״וואבי סאבי״ המקדשת את היופי שבאי השלמות. יש יופי בנפילה, יופי בכישלון, יופי בשבור. זווית הסתכלות זו מאפשרת למצוא את היופי החבוי בחוסר היופי, בכל דבר שקיים ועוזרת לשחרר את הרעיון על ה"מושלם" וה"מושלמות".
כחלק מהתפיסה הזו יש זרם אומנותי בו שוברים כלי חרס ומחברים אותם חזרה באמצעות פסי זהב - השבר הוא לא סוף חיי הכלי, אלא אירוע משמעותי בסיפור שלו המוסיף לו ערך.
אם נסתכל על החיים כשיעור אחד גדול, כהרפתקה שעלינו לעבור כהרפתקנים, ונאהב את החיים הלא מושלמים האלה - מתוך אותה נקודת מבט, מגיעה הודיה, שמנכיחה את השמחה.
נתינה מביאה לשמחה. וככל שהנתינה גדולה יותר, כך השמחה גדולה יותר. אנחנו רגילים לתת איפה שנוח וקל לנו, אבל לא כשצריך לעצור את הזרימה של היום שלנו כדי לעשות בייביסיטר לאחיינית. ואפילו לפעמים, הנתינה הזו מובילה לתחושת התרוקנות. אך האמת היא שברגע שנתחיל לפתח את שריר הנדיבות, נתחיל לשאול איפה אני יכול לתת יותר, מי צריך את העזרה שלי, האם אני יכול להקשיב יותר ולהיות סבלני יותר לאחר ולסביבה, כך השמחה הפנימית תמלא את הלב.
לתת זה לקבל, זה אותו המטבע משני צדדיו - אי אפשר לתת מהלב ולא לקבל חזרה. אם לא נותנים מהלב אז מתרוקנים ומרגישים חוסר שבדרך כלל מלווה בתחושה שחייבים לי בחזרה. אך אם בוחרים לתת כי זה המעשה הנכון, וכי בעצם - למה לא? - אז הפעולה האוטומטית היא תמיד להתמלא מעצם הנתינה. זה בחינם, אינסופי, וזה מגביר את השמחה בחיים. תבדקו את זה, זה עובד.
הבחנה בין עיקר לטפל. מה בא לרגע, ומה נשאר לעד? לא כל הדברים חשובים באותה מידה. אנחנו רוצים להבדיל בין מה ששיטחי, ומה שיותר משמעותי ומהותי. כאשר מבדילים ביניהם אז אפשר לתת יותר תשומת לב לדברים החשובים, מהם אפשר ללמוד ולהתמלא, ופחות תשומת לב למה שזמני, מה שנותן שמחה מהסוג הראשון - השמחה שחולפת ומשאירה חוסר סיפוק.
ושוב נחזור למקורות: חג הסוכות מסמל את הצורך לצאת מעצמנו וממה שמכירים, מהבית החוצה אל הסוכה, ולהפנים שאפילו הבית שלי פה בעולם, הרכוש שצברתי, ואפילו הדעות שלי, הכישורים, וזיכרונות העבר, אינם באמת שלי. בעולם הזה הכל ארעי, זמני וחולף. הסוכה היא תזכורת לארעיות ולמשמעות האמיתית של הבתים שלנו. אז מה משמעותי יותר ולא יחלוף מהר?
בכדי לדעת מהם הדברים המהותיים יותר, אפשר להסתכל על כל אותם מחקרים ששאלו אנשים על ערש דווי על מה הם מתחרטים בחייהם. באופן מפתיע (או שלא) תשובותיהן התמקדו לא בכסף, אלא בעולם הערכים. חמש תשובות חזרו על עצמן פעם אחר פעם: הרצון להיות אמיצים יותר ולחיות מתוך נאמנות לעצמם ולערכיהם הגבוהים ולא למה שאנשים אחרים ציפו, לעבוד פחות קשה, לבטא רגשות, להיות עם משפחה ולשמור על קשר עם חברים ולחפש אחר משמעות ותכלית החיים.
אולי אם היו יודעים להבחין בין עיקר וטפל היו חיים חיים מלאים ושמחים יותר.
ואחרון חביב במיוחד, נקודה שהיא בעצם הבסיס לכל החיים ולשמחה בחיינו - לעבוד! לא פסיביות ושאננות, לא מתנה משמיים, אלא רק עבודה תביא לנו את מבוקשינו.
לא סתם אבא שלי האהוב תמיד אומר - 'העבודה היא חיינו'. עם כמה שאנחנו אוהבים לחשוב שהשמחה תיפול עלינו כרעם ביום בהיר, היא לא, והתפקיד שלנו הוא להביא אותה בעצמנו. ולהצליח לעשות את זה, מביא את השמחה והסיפוק הכי מלאים שאנחנו יכולים לבקש לעצמנו.
הלוואי שנדע להיות יותר שמחים.