הסודות של אלאדין / גור פרי

אין דבר שאני אוהב יותר מלהעמיק אל תוך הסיפורים שבתוך סרטי דיסני, שרבים מאיתנו אהבנו כילדים, ומתברר שלא סתם. אז בואו נדבר על הסרט ״אלאדין״ - האם זה סתם סיפור נחמד המלווה במוזיקה כיפית, או שבתוך הסיפור מוחבאים עבורנו סודות, רעיונות ועקרונות פילוסופיים, שמיגנטו אותנו אל המסך כשהיינו ילדים?

בתרבות יוון, סיפורים כאלה נקראו ״מיתוסים״. לא כי הם היו סתם המצאות בדיוניות, כפי שהיום משתמשים במילה זו, אלא שביוונית המילה מיתוס מגיעה מהמילה ״מותוס״ - דיבור של אמת. והטענה היא, שסיפורים אלה דווקא הכילו את האמת האמיתית והעמוקה ביותר. בעצם, סיפורים אלה מספרים לנו משהו על עצמנו, ונותנים לנו רמזים על כיצד עלינו לחיות את חיינו, להיות גיבורים בעצמנו, לצאת להרפתקה ולמצות את הפוטנציאל הגלום בכל אחד מאיתנו.

הסיפור של אלאדין מתבסס על הסיפור ״אלאדין ומנורת הקסמים״, שמופיע בתוך לקט הסיפורים ״סיפורי אלף לילה ולילה״, אך אנחנו נעבוד עם הגרסה של דיסני מהסרט המצוייר (1992), שכן דיסני פעמים רבות מפליאים בלחבר לסרטים שלהם עקרונות עמוקים ונוגעים.

זהירות ספויילרים - אבל אם לא ראיתם עד עכשיו את אלאדין, תעשו לעצמכם טובה ולכו לראות.

נתחיל בהתחלה: אלאדין הוא נער כבן 18, יתום, מסתובב ברחבי העיר הערבית המומצאת ״אגרבה״ יחד עם הקוף שלו ״אבו״. הוא גנב מיומן, ומתקיים מגניבת מאכלים מהשוק.

נשאלת השאלה - למה הוא יתום? מדוע זה פרט מעניין?

אז מתברר שבהרבה מיתוסים הגיבור הוא יתום, או גדל במנותק מההורים שלו - ממשה רבנו עד ישוע, מוגלי וסימבה. רעיון זה בא לומר לנו משהו על הגיבור, ועל ההרפתקה שלו. למעשה, הרפתקה אמיתית תמיד מתחילה מתוך מצב של זרות, בדידות, של להרגיש ״לא בבית״. זאת תחושה לא נעימה, אבל במובן הזה היא אינה שלילית - היא מה שגורם לגיבור להבין שהוא לא במקום הנכון לו, ושולחת אותו לצאת לדרך, למצוא את הבית האמיתי שלו.

וכך גם בחיים שלנו. כל הרפתקה אמיתית שלנו, כל מסע מרתק שאנחנו יוצאים אליו, מתחיל מתוך מניע חזק לצאת אליו, וזו התחושה שמשהו חסר, משהו לא מתאים, לא במקומו, לא בבית. ואין זה בהכרח אומר לצאת להרפתקה פיזית, וללכת לטייל בעולם - אלא לצאת למסע פנימי בתוך עצמנו, שבו נגלה אוצרות שהיו חבויים בתוכנו כל הזמן, ואולי נהפוך אנחנו להיות הבית של עצמנו.

אבל, יש גם רובד יותר מיסטי לעניין הזה: הגיבור הוא יתום, כמשל לזרות שלו בעולם הארצי - עולם החומר. על אף שאת החיים שלו הוא חי כאן, על כדור הארץ הפיזי, הגיבור שחווה ניצוץ של חיבור למשהו גבוה יותר - לא מרגיש שייך לעולם הארצי, אלא לעולם אחר, לא פיזי - עולם הרוח. זהו העולם שמעבר לדברים הזמניים, שלהם בתרבויות עתיקות קוראים - עולם האשליה, העולם שבו דברים נוצרים ומתפרקים. אך בעולם הרוח, הדברים הם בלתי מוחשיים, ובלתי מתכלים. ושם הגיבור מרגיש שזהו מקומו האמיתי. הוא מרגיש שמשם הוא הגיע, ולשם רוצה לחזור. במובן הזה, הוא יתום מהורים - בעולם החומר, ועלול להרגיש שיש לו הורים אחרים. לא סתם בסיפור של ישוע, אביו הוא לא פחות מאשר אלוהים!

ובאופן מעניין גם פרויד מדבר על זה, בצורה קצת שונה - המסע הפסיכולוגי של האדם להרוג את אביו, הוא בעצם ההתנתקות שלו מהכבלים להורים הפיזיים שלו, כדי להשתחרר מהכלא החומרי ולחזור להשתייך למשהו גבוה יותר.

קופצים קדימה - אלאדין נתפס לאחר שגנב כיכר לחם (למרות שנתן את כולו לילדים יתומים שראה ברחוב. זה בא להגיד לנו שלמרות דרכיו הרעות בהתחלה של אלאדין, בתוכו הוא אדם טוב וראוי). בשלב זה ג׳פער, היועץ הרשע של הסולטאן (השליט), מפתה את אלאדין באמצעות זהב לעשות עבורו משימה, שמתברר שרק אלאדין מסוגל לעשותה - להיכנס למערת הקסמים - מערה שפתחה הוא ראש ענק של טיגריס, ולהביא לו משם מנורת קסמים! וכמובן, המנורה מלאה באוצרות רבים, אך אסור לו לגעת בשום דבר אחר.

מצחיק איך כילדים עיכלנו בלי שום בעיה את זה שאלאדין מדבר עם מערת ראש הטיגריס מלאת אוצרות, ונכנס אליה. זה היה לנו הגיוני לגמרי! ננסה קצת להבין למה.

מהי המערה הקסומה? ראש הטיגריס יכול לרמוז לנו, שכן ראשי חיות מופיעים במיתוסים רבים, דוגמת המיתוס היווני של תזאוס והמינוטאור. במיתוס הזה, תזאוס הגיבור נכנס למבוך תת קרקעי, כדי להילחם ולכרות את ראשו של המינוטאור - יצור בעל גוף אדם וראש של שור. מזכיר קצת, לא?

הסמליות בראש של חיה פעמים רבות תהיה - האדם החייתי, האדם שהאינסטינקטים החייתיים שולטים בו. במילים אחרות - הלא מודע שלנו. גם כאן פרויד יסכים - יש בתוך הנפש שלנו מרחב עצום שאנחנו לא מודעים אליו, שפועל בצורה אוטומטית, אינסטינקטיבית, חייתית - זהו האדם שהוא עדיין חיה, ולא השיג שליטה בעצמו. והדרך להשגת שליטה זו - להיכנס למרחב הזה, שנמצא מתחת לפני השטח, מתחת למודע שלנו, מרחב ששוכנים בו אוצרות רבים ויפייפיים - הסודות לשליטה בעצמנו! אך הוא גם מסוכן מאוד, שכן זהו איזור האי-ודאות שלנו.

אין לנו שליטה שם.

ואכן - אלאדין משיג את המנורה, אבל גם לא מצליח לעמוד בפיתוי אל מול כל האוצרות (בסרט זהו הקוף אבו שניגש לגעת ביהלום מרהיב), והמערה קורסת ואלאדין בתוכה, אבוד, אולי לנצח.

אבל כמובן שלא לנצח, שכן זהו סרט אמריקאי אחרי הכל - לאחר שמשפשף את המנורה, יוצא ממנו לא אחר מאשר הג׳יני, הדמות הכחולה והאהובה, בעלת יכולות לעשות כל קסם, והחובה להגשים לאלאדין שלוש משאלות!

יש המון מה להגיד על הג׳יני - יצורים קסומים מגשימי משאלות הם כמובן לא המצאה של דיסני, אלא מופיעים בכל תרבות עתיקה (כולל ביהדות). אבל כן נעסוק בדבר מעניין מאוד על הג׳יני שלנו - הוא כל הזמן מספר בדיחות, משתטה, עושה מופעים לאלאדין תוך כדי שהוא מסביר לו דברים. ג׳יני הוא בעצם ליצן! למה זה היה הגיוני לכולנו? לא היינו מצפים שדמות כזאת כל יכולה - זאת שמצילה את אלאדין מהמערה, ולאחר מכן הופך אותו מ-״כלב אשפתות״ עני לנסיך עשיר - תהיה רצינית, מלכותית וסמכותית, עם חליפה ועניבה?

אז כאן אנחנו נכנסים לאחד המרחבים היותר יפים ומרתקים בעיניי - הקשר שבין הומור ופילוסופיה. למה הגיבור, למה אנחנו, צריכים חוש הומור בדרך הרוחנית שלנו?

סיפור ביזארי ויפייפה על וורן באפט, אחד האנשים הכי עשירים שהיו על פני האדמה, מספר שכשהיה צעיר, לא היה לו כסף כלל. אבל הוא החליט שהוא לומד להתנהג כעשיר, גם מבלי להיות כזה. הוא רכש לעצמו חליפה, והחל להיפגש עם אנשים עשירים ככל שניתנה לו ההזדמנות לכך. לדוגמה, היה נפגש עם מוכרי רכבי יוקרה, כאילו הוא בא לדון על רכישת רכב, למרות שהוא יודע שאין לו קמצוץ מהכסף הדרוש. אבל כך החל להפוך את עצמו לעשיר, עד שזמן לא רב אחר כך - היה מגיע לאותן הפגישות, הפעם עם הכסף והרצון לרכוש את הרכבים האלה.

״בין אם אתה מאמין שאתה יכול, ובין אם אתה מאמין שאתה לא יכול - אתה צודק...״ - אמר הנרי פורד, שרומז לנו גם כן על כוח מיוחד במינו - הכוח של המחשבה שלנו. אלאדין שלנו הצליח להבין שהדרך שלו להפוך להיות מישהו, אדם משמעותי (ניתן להסתכל כאן על ״נסיך״ לא כאל אדם בעל עושר חומרי רב, אלא כאל אדם בעל עושר פנימי גדול, הקרוב יותר להגשמה עצמית), היא להחליט שהוא כזה.

איך הוא עשה זאת? בעזרת חוש ההומור, הקלילות, והיכולת לתת חשיבות נמוכה מאוד ל-״מציאות״ כפי שהוא הכיר אותה. הוא הכיר את עצמו כנער עני ועלוב. אז מה? ברגע שהחליט שהוא נסיך, הוא למעשה כבר הפך את עצמו לכזה. ג׳יני מסמל לנו את האפשרות לקחת בקלילות ובהומור את עובדות החיים שהורגלנו אליהן, וכך לזנוח אותן - ולייצר לעצמנו מציאות חדשה!

הסיפור כמובן ממשיך עם פרטים רבים, כולל מרבד קסמים נפלא שעליו אלאדין ויסמין יוצאים למסע סביב העולם בנאמבר מוזיקלי שלא יישכח לדורות - אבל אנחנו נסיים דווקא עם האויב של אלאדין, הלא הוא ג׳עפר הרשע.

ג׳עפר, המתלבש בבגדים שחורים הרומזים לאופיו המרושע, הוא למעשה אדם בעל כוחות קסם, קצת כשל אלאדין כשג׳יני לצידו, וגם הוא שואף להתחזק ולרכוש לעצמו מעמד. אז מה ההבדל ביניהם בעצם? למה אלאדין הוא טוב וג׳עפר רע?

גם פה אנחנו רואים מוטיב שמופיע במיתוסים רבים - המאג הלבן, או הקוסם הטוב, אל מול המאג השחור, זה העוסק ב… מאגיה שחורה. ואולי הסיפור הידוע ביותר כיום שבו זה מופיע הוא לא אחר מאשר הארי פוטר, הנער הקסום האהוב על כולנו, וההבדל שבין הארי והלורד וולדמורט. וההבדל ביניהם הוא לא בכוחות שלהם, או בידע שלהם, אלא - באגו שלהם!

זה משהו שבתרבות שלנו אנו נוטים לשכוח בקלות רבה, והסיפורים האלה באים להזכיר לנו מה קורה כשאנחנו גדלים ומתחזקים, אבל רק בשביל להאדיר את עצמנו. האגו שלנו, שהוא חלק בתוך עצמנו השואף לכבוד והאדרה, מונע על ידי תשוקות. אלה כל מיני תאוות, רצונות לספק דחפים מיידיים שלנו, כמו ההשתוקקות למזון ראוותני (ורעבתני?), לפורקן מיני, לכך שיעריצו אותנו. לכולנו יש אותם, אך השאלה היא - עד כמה הם מגדירים אותנו? עד כמה יקבעו לנו כיצד נתנהג?

וולדמורט העצים את כוחו למען עצמו, עד שחירב את נשמתו לחלוטין. ג׳עפר הובס לבסוף, כשביקש להפוך עצמו לג׳יני על מנת להשיג את הכוחות האדירים ביותר, אך שכח שכג׳יני הוא כבול להיות אסיר בתוך מנורת קסמים. בצורה סמלית - התשוקות שלו, שגעון הגדלות והשאיפה שלו לכוח שלטו בו, כך שבעצם הוא היה עבד שלהם. הכי רחוק מחופש ושחרור שניתן!

וגם כאן נוסיף דרך עמוקה ומעניינת להסתכל על אלאדין וג׳עפר - לא כאל שני אויבים, אלא כאל שני חלקים של אותו האדם הנאבקים אחד בשני. המאבק האמיתי הוא המאבק שלנו מול האגו שלנו, השואף לכוח. והניצחון והשחרור - הוא השתחררות מהתשוקות והרצון להאדרת העצמי. זוהי הגבורה האולטימטיבית, זהו הכיבוש האולטימטיבי, זהו סיום המלחמה והשלום הנצחי.

נגענו בקצרה בסיפור המלא בעקרונות יפים. מקווה שזה עזר לגעת במשהו מהעושר שיש בתוך סיפורים כאלה, ועשה חשק למצוא את אותם עקרונות ביצירות נוספות. נשמח לשמוע בתגובות אם תרצו פוסטים נוספים על סיפורים אחרים המעניינים אתכם!