"פחד-מוות" הוא הביטוי המשקף את הפחד הכי עמוק וחזק הקיים בנו.
האימה שמרגישים כשאנחנו או אדם יקר לנו נמצא בסכנת חיים, פחד שאין עוד כמותו.
זהו הפחד שמרגישים כשמישהו חותך אותנו בכביש בפתאומיות, כשכדורים שורקים מעל ראשינו במלחמה, כשאזעקת צבע אדום נשמעת בעוטף עזה, או האקטואלי ביותר: כשפורצת מגיפה בקנה מידה עולמי כמו נגיף הקורונה Covid-19.
לא כולנו כיחידים שותפים בפחד העולה מתוך המגיפה, אך כחברה ישראלית ואנושית אנחנו במצב של חרדה.
אין לנו ספק שבמוקדם או במאוחר המגיפה תיגמר, חלקנו תוהים אם ועד כמה תשנה את אורח החיים אליו התרגלנו עד כה, ובתוך המציאות החדשה הזו השאלה העיקרית שנשאלת היא: "כמה אנשים ימותו?" ומיד אחריה "האם מישהו שאני מכיר ימות?"
ההיסטוריה לימדה אותנו כי אדם אחד שמת זו טרגדיה, אך אלפים זו כבר סטטיסטיקה.
פחד המוות המתדפק על דלתנו, מבקש שהסטטיסטיקה תדלג עלינו ועל קרובינו.
כי מוות זה נושא שאנחנו לא אוהבים להתעסק בו, ובכנות, אולי נעדיף להדחיק אותו כל חיינו.
אבל נגיף הקורונה מעמיד את החברה האנושית בפני מצב בלתי נמנע בו נאלצים לשהות באימת המוות (כל אחד ואיפה שזה פוגש אותו), ולנו לא נותר אלא לנסות וללמוד מהשיעור שהדבר מציב בפנינו.
8 שנים אחורה, בזמן שהייתי לוחם בצה"ל, אני זוכר במיוחד את השמירות בפילבוקס בבית-אל.
שעות ארוכות של התבוננות בטבע החשוך מעלות הרבה מחשבות ותהיות, וביניהן לעיתים גם שאלת החיים והמוות.
וכך, כבוגר מגמת תיאטרון, הבנתי שהגיע הזמן להבין את פשר הסצנה אולי הכי מפורסמת בכל הזמנים, הלא היא זו מ"המלט" של שייקספיר, כאשר המלט מחזיק בגולגולת אדם ושואל: "להיות או לא להיות?"
במהלך אותן שעות ארוכות בשמירה בפילבוקס שיננתי לעצמי את המונולוג שמבצע איתי טיראן בהצגת הקאמרי המודרנית "המלט", כאשר הוא מחליף בין גולגולת לסכין אותה מצמיד לורידי זרועו ושואל בחרדה:
"להיות או לא להיות? זאת השאלה. האם נעלה יותר להתענות בפגיעותיו ובחיציו של הגורל המתאכזר? או להניף את חרבך על ים הייסורים, להילחם בגליו הסוערים וכך לשים קץ גם לייסוריך?
למות, לישון וסוף לכל. לומר כי בשינה הזו נשים קץ לכאבי הלב, לאינספור המכות הנוחתות על כל בשר ודם. על סוף כזה הרי חולמים כולנו."
ובהחלט, בימים קשים, לפתע תשוקה זו עלולה להרים את ראשה: לשקוע בשינה נצחית ולהפסיק לכאוב. המוות כפתרון מתוק. אך המלט מבין במהרה שקיים מלכוד בשינה הנצחית הזו.
"למות, לישון... לישון זה גם לחלום! זה המלכוד: כי אם נישן במוות מי יודע מה החלומות אשר יבעיתו אותנו אחרי שנתנער מעול חיינו אלה?
זה החשש המשתק ידיים. זה הספק המאריך חיים של סבל.
כי מי רוצה לשאת את רשע העריץ? את בוז הרברבן? את המכאוב של אהבה נכזבת? את עינויי הדין? שחצנותם של בעלי שררה? את כל הבזיונות שהאספסוף תופל על אצילי הרוח הצנועים? כשהאדם עצמו במו ידיו במו פגיון - יכול לשים קץ לכל? מי היה נושא במעמסה הזו, גונח ומזיע תחת נטל החיים המייגעים, אילולא נפלה עליו אימת המוות?
זו ארץ לא נודעת. ששום אדם ממנה לא חזר. זה פחד שמכה את הרצון בתימהון עד כדי כך - שאנו מוסיפים לשאת את כל החוליים שלנו.
ככה השכל הופך את כולנו לפחדנים. ובגללו גם תוכניות שופעות עוז ותנופה קורסות באפס מעשה."
המלט מתאר את הפחד מהמוות כסיבה העוצרת בידינו מלשים קץ לחיינו:
א. כי מי יודע מה החלומות אשר יבעיתו אותנו אחרי שנתנער מעול חיינו אלה - כלומר חוסר הבהירות לגבי המוות ומה קורה לנשמתנו לאחר המוות, מפחיד בהרבה מאשר המוות עצמו. כי אולי החיים הבאים (=החלומות שנחלום במוות) הם גרועים בהרבה מהחיים הנוכחיים?
ב. כי מי היה נושא במעמסת החיים והסבל הכרוך בהם, אילולא הייתה בו אימת המוות - הפחד מהמוות הוא המאלץ אותנו (לא מאפשר לנו בחירה, מכריח אותנו!) לשאת את כל הסבל שהחיים מזמנים לנו ולהתמודד.
ג. כי ככה השכל הופך את כולנו לפחדנים - הפחד מקורו בשכל. בגוף ההיגיון: חוסר הודאות והמחשבה כי אולי העתיד יהיה גרוע יותר, זוהי חרדה קיומית המתרחשת רק בתוך השכל הרציונלי שלנו שמנסה למצוא תשובות.
אם כן, אימת המוות משתקת אותנו מלקחת אחריות שלילית על חיינו - כלומר לשים להם קץ.
אך האם היא גם מציעה לנו הזדמנות לקחת אחריות אחרת? אחריות הכרוכה בהתמודדות עם מעמסות החיים: לפעול, לשנות ולהשתנות באופן מודע?
על מנת להבין את אותה הזדמנות, נניח לרגע את המלט בצד ונעמיק במוות.
לא במוות כשלעצמו כפי שרבים מגדירים אותו - כשנשמתנו עוזבת את גופנו -
אלא באותה תודעת המוות: הידיעה והזכירה כי המוות תמיד בעקבותינו, והוא בטוח יגיע ביום מן הימים.
ניתן למצוא התייחסויות למוות בזמנים ותרבויות שונות:
בעת העתיקה לדוגמא, מסופר על מנהג בצעדת הניצחון של המפקד הרומי השב מן הקרב: מאחורי המפקד היה מלווהו עבד אשר תפקידו היה ללחוש למפקד ולהזכיר לו "אתה רק אדם בן-תמותה".
בימי הביניים וברנסאנס, הרבו הנוצרים להשתמש בצמד המילים: "מֵמֵּנטוֹ מוֹרִי"- זכור את המוות. זכור שתמות.
בצורה דומה גם ביהדות, בספר קהלת, נוכחים לראות כי המוות מגיע לכל יצור חי:
"כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם--כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל" (פרק ג' פסוק י"ט)
פילוסופים מודרניים לקחו את היחס למוות למקומות שונים: כמו סרן קירקגור שטען שכדי להתעלות על חרדת המוות שלנו אנו צריכים לחוות אותה ולקבל אותה לתוכנו - וכנגדו ארתור שופנהאואר שטען כי מותו של היחיד חסר כל חשיבות, ולכן עלינו להתייחס למותנו באדישות.
אבל מה שאני רוצה להתעכב עליו, הוא דווקא ההנחה של אלבר קאמי, סופר ופילוסוף צרפתי:
לפי קאמי, המוות מנכיח לאדם את שבירותו, את האימה הנובעת מערעור הוודאויות הבסיסיות של הקיום.
אימת המוות מיידעת את האדם על העולם שאבד לנצח, וגורמת לו להשתוקקות עמוקה לנצחיות, לקיום אחר.
או במילים אחרות, המוות הוא השליח למודעות עצמית ולשינוי.
שייקספיר וקאמי אינם שלמים בלי לקחת בחשבון גורם כלשהו שיחבר ביניהם.
מצד אחד, אימת המוות לא מאפשרת לנו לקחת אחריות שלילית לחיינו ולסיימם. מצד שני אימת המוות היא הזדמנות גדולה ל"קיום אחר", קיום בעל מודעות עצמית ותהליך של שינוי והשתנות מודעת. אם כן, מדוע לא כולנו חיים את אותו "קיום אחר"?
ניקח לדוגמה את סיפור גן עדן: כאשר אדם וחווה אכלו מעץ הדעת, נפקחו עיניהם לעובדת מותם העתידי.
האכילה מעץ הדעת מסמלת במובן מסוים את תחילת התפתחות התודעה. התפתחות זו מחייבת ויתור על השלמות הראשונית האינסופית, וויתור זה מעמת את האדם עם עובדת היותו בן-מוות.
לכן תודעת המוות היא התחלת ההתפתחות של התודעה.
בהמשך הסיפור מגיע הגירוש מגן העדן, שמלווה בקללה "בזיעת אפיך תאכל לחם".
קללה זו מתבררת כברכה: וזו ברכת המאמץ אשר היא ורק היא תאפשר את תפיסת המוות כהזדמנות למודעות עצמית ולשינוי.
רק היכולת להשקיע מאמץ מאפשרת עמידות בסבל, מאפשרת נחישות, התמדה ואומץ לאורך הדרך.
ואני אסביר...
לאדם יש מאבק בין כוחות בנפש. בין כוחות פרוגרסיבים בנפש הדוחפים להתפתחות ולמימוש העצמי (האני-העליון), לבין כוחות רגרסיבים, כוחות האיד והלא-מודע המושכים לאחור (האישיות).
בפועל, זהו מאבק בין המאמץ להתקדמות והשתפרות - ובין העצלות, פיתויי היצר ושאר קשיי החיים.
המאמץ נדרש במסע האדם דרך שבילי התפתחות התודעה, והמוכנות להשקיע מאמץ היא תנאי הכרחי ליציאה למסע. ללא מאמץ לא ניתן לעמוד בקשיי הדרך, ולעיתים גם היכולת והנכונות למאמץ - הן עצמן האוצר שהאדם מוצא בדרך במסעו.
יעקב עבד 14 שנים עבור אהובתו - ולמד שיעור רב ערך.
בני ישראל חיו 40 שנה במדבר כדי להיות מוכנים נפשית לכניסה לארץ כנען.
לזכור את המוות ולבחור בחיים - משמעו להשקיע מאמץ.
אין התקדמות פאסיבית. המאמץ דורש נוכחות והתמדה, ושכרו גבוה.
מה שמושג בעבודה קשה וממושכת מוערך יותר על ידי האדם, והוא יוכל להשתמש בו ביתר תבונה. מציאת אוצר מבלי שעובדים עבורו, כמו זכייה בלוטו, משמעה זכייה בלי מאמץ, וכך גם נראה לרוב השימוש באוצר זה.
אסיים בנימה אישית.
אני רואה איך וירוס הקורונה משפיע על החברה ועליי כיחיד בתוכה.
אני רואה כיצד תודעת המוות הקולקטיבית מתפרצת ומזכירה לנו שקיימים שיעורים חשובים לפנינו.
ואני מזכיר לעצמי כבר ימים: "אסף... ממנטו מורי". זכור את המוות.
אך מדי יום אני מתלבט לנוכח זכרון המוות: האם הוא משתק אותי? או שאני מוצא בו הזדמנות למודעות עצמית ולשינוי?
מביט בשלט שחברה יקרה הכינה לי 'תן לשינוי לצמוח'. חושב על אורח החיים החדש שלי, ללא פרנסה או תכלית ברורה. ובזמן שאני יושב רוב היום בבית, אני שואל את עצמי, ובעצם את כולנו:
האם מחשבותיי ומעשיי נותנים דלק לכוחות שמושכים אותי אחורה?
האם אני משקיע את המאמץ הראוי בתקופה זו לפיתוח מיטבי של העצמי ושל הסובבים אותי?
ולמרות מגוון הפיתויים המסיחים את דעתי, הצלחתי להתיישב ולכתוב דווקא על מוות.
ומיד אחר כך, חזרתי לנטפליקס.
עד שאזכר שוב ואתעורר מחדש... באהבה, אסף