מי שמכיר אותי יודע שיש לי הרבה תחומי עניין והמון חלומות ואני בדרך כלל מנסה להסיק יותר ממה שאני מצליחה. אני כנראה לא אספיק הכל בגלגול חיים אחד.

אני לא יודעת אם זה ה-FOMO שמאפיין את הדור הזה או שזה פשוט אופי כזה, שרוצה להספיק המון דברים לפני שיגמר, אבל בלילה אחד של סגר הקורונה, כשבחוץ השתוללה סופה, מצאתי את עצמי מנותקת מחשמל ותקשורת לכ-30 שעות. פתאום היה שקט שכמותו לא שמעתי הרבה שנים.

במוחי החלו לצוץ מחשבות אפוקליפטיות... נגיד שזה הסוף, שלושה חודשים יש לך.

מה באמת חשוב? מה באמת יהיה משמעותי וראוי? כשהזמן יגמר, על מה לא תגידי שבזבזת את הזמן שהיה לך?

בשגרה יש לי, ואולי גם לכם, כל כך הרבה רצונות, תשוקות ומאוויים שיכולים למנוע מאתנו לראות מה באמת חשוב. דווקא בתוך המשבר, בתוך העצירה הכפויה זה נעשה ברור. הדבר היחיד שיש לנו לתת והדבר היחיד שמשמעותי לאורך זמן הוא האהבה שנתנו והאהבה שקיבלנו. אם ורק אם הצלחנו לתת את עצמנו באמת, להיות נוכחים באמת, לתת את תשומת ליבנו, בעצם לשים את ליבנו ולקלף את כל האשליות שעוצרות אותנו מלהבין שזה הדבר הכי משמעותי שיש לנו לתת ואם הצלחנו לאהוב קצת יותר ולתת מעצמנו קצת יותר, אולי נצליח לגעת במשהו אמיתי ואז נוכל למות בנוחות ובשלווה כשיגיע הרגע.

אני מעודדת אתכם לראות יותר את האנשים סביבכם, לחשוב איך אתם יכולים להאיר קצת את יומם, לגרום להם לחייך ולהקל על סבלם.

בעולם שמשתנה בקצב מהיר, זו המניה הכי יציבה והכי בטוחה שאי פעם הייתה - החיבור האנושי. זה הדבר היחיד שקבוע, ששווה לחיות ולמות למענו. זה תמיד היה נכון ותמיד יהיה, תמיד דרוש ותמיד רלוונטי.