top of page

אל תוך מחסומי ההפרדה / מיתר בייל

מאמר על בדידותם של בני האדם



אני מנחש שעוד אנשים חווים בדידות. למעשה אני אפילו חייב להניח את זה, מכיוון שהמילה "בדידות" קיימת, והרי מילים הומצאו כדי להביע משהו, ובמקרה הזה - איזה מן רגש עמוק וקודר שמלווה את בני האדם לאורך חייהם.

אז כן, אני מנחש שאנשים נוספים חווים בדידות. אני אפילו מנחש שכולם חווים בדידות.

אבל זה קצת קשה לדעת, לא? הרבה פעמים כשאני בודד, בדידותם של אחרים נראית לי כמעט טיפשית ביחס לבדידותי שלי. גסה, רדודה, וחסרת פואנטה. ואני? אני מרגיש את הקיום הלא פתור שלי בשיאו, את הלחץ הגדול של אוקיינוס ההוויה דוחק אותי למטה. מביט אל האופק ורואה שום דבר פרט לאינסופי המבלבל, הבלתי-נגמר והבלתי ניתן להכלה.


אבל, בדידות היא במהותה התחושה שאנחנו מרגישים בעצמנו, והיא בלתי ניתנת להכלה חיצונית. שכן היא שלנו. שוב פעם שגיתי ועברתי לדבר בגוף ראשון רבים, כאילו אני מתיימר להבין דבר מה על בדידותם של אחרים. אם כך, טקסט זה מיועד למי שיתחבר אליו.

ואני מקווה שתתחברו.

שכן יש בי איזו אמונה שאם נצליח למצוא את החיבור מבעד לתחושה זו, אולי יוכל להיווצר גשר במהלך חווייתה של החוויה הבלעדית הזאת. ואולי עם הגשר הזה, ברגעים האלה בהם נטבול באגם האינסופי, נוכל לזכור קצת יותר קיום אחר.

"(כה) וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁוּ." (פרק ב')


בתחילת ספר בראשית, אדם וחווה מתהלכים לבדם בעולם הבתולי שזה עתה נברא. התמונה המצטיירת של גן עדן היא כזאת של הרמוניה. כל הבריות הטריות מתוארות כפועלות למען מטרה אחת, וחיכוכים אינם קיימים. בין היתר, אדם וחווה הולכים שניהם עירומים, ולא מתביישים בכך.


"(ו) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל. (ז) וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת" (פרג ג')



כשאדם וחווה אכלו מפרי עץ הדעת, הם גזרו על עצמם את זכות ואת נטל האינדיבידואליות. לפתע, מרבד ההרמוניה האוטופית של גן העדן נשלף מתחת לרגליהם, והם נהיו בושים בגופם. פתאום העולם התפרק לו - ממקשה אחת ומאוחדת לאסופה של חלקים סוררים. פתאום נדרשה עבודה למען השגת הסנכרון. הוא הפסיק להיות כוח טבע.


מהרגע הראשון, התנ"ך מנפץ עבורנו את המצב הסינגולרי שבו הכל פועל באופן אחיד ומתוקתק. מעין אחדות, שלא תחזור עוד להתקיים מאותו רגע גורלי. וזה לא מקרי בעיניי שבראשון מסיפורי הכרונולוגיה האנושית נוגעים בסוגיית האינדיבידואליות. היא אחת מהעובדות הבסיסיות ביותר, נטועה עמוק בתוך הגנום האנושי. בלידתנו, בחיינו ובמותנו, אנחנו באים לבד אל העולם, ואנחנו חשופים אך ורק אל עולמנו הפנימי שלנו. כן, נקבל הצצות אל תוך עולמם של אחרים, אבל הן כטיפה באוקיינוס האינסופי אל מול הדברים שלנצח יישארו חסויים מאיתנו.


אבל לפני שמספידים עד הסוף את תמונת האחדות הזאת - שלמראה ראשוני נראית מושלמת - אני רוצה להעלות את האפשרות שאולי היו בה מן הפגמים. הרי היא נשברה בסופו של אותו יום. והדבר המושלם לא ניתן לשינוי, הוא שלם.

ואולי השלמות של האנושות הייתה יותר כמו מושלמות של תינוק, כזאת זכה ותמימה, ובעצם במידה מסויימת המין האנושי בשלב ההוא היה בשלב ינקותו, תמים. סופג את העולם, טמוע בעולם אבל לא משפיע עליו, כמו עלה השט במורד הנהר. ונראה שהתבקש כאן שיעור מסויים עבור האנושות שיעזור לה להתבגר (אולי תרצו - להיות הנהר), אז יחד עם נטל האינדיבידואליות הגיעה גם יכולת הבחירה החופשית, האבחנה בין טוב לרע.


ולמה אני מדבר על זה? על עצמי אני אעיד שאני מפיק מזה נחמה גדולה.

אדם וחווה הם סמל לחוויה אינהרנטית לנו במיוחד בעולם, ובתור ההורים הקדומים של הגזע האנושי הם מרמזים - כולנו נושאים את זה בגנים שלנו. פתאום באופן פרדוקסלי, הגורם המבדל הוא הגורם המאחד. כולנו דומים באינסופיותינו הפנימית. כולנו דומים באופן שבו אנחנו בלתי נתפשים. באופן בו אנחנו בודדים.


אז נחזור רגע אלי ואליכם. אני, שכל 5 דקות ניסיתי לברוח מסיום כתיבת הטקסט הזה מחשש שאף אחד לא יתחבר אליו, אז מה הטעם. ואתם, שסביר שמה שהביא אתכם לפה היום היה איזה ניצוץ של עניין שנוצר במהלך גלילה שרירותית בפייסבוק. הבדידות היא עכשיו. היא עדינה, מרחפת שם, ערפל סמיך בתוך המרחב, לפעמים ניתן להרגיש בה ולפעמים היא כוח נסתר הפועל בהחבא. לפעמים ניתן להכיל אותה, ולפעמים חייבים להעיף מעלינו את התחושה המעצבנת הזו. אז פתחנו את הפייסבוק, אז עישנו וויד, אז התקשרנו לחבר, אז ראינו סדרה.


הפעולות האלה נקראות בעגה הרחבה אסקפיזם - בריחה - ולא בטעות. משום שצפה שם איזו תחושה אשר מבקשת את תשומת ליבנו. שמבקשת שנעבד אותה. ובמקום להישאר ולעשות זאת, אנחנו בוחרים לברוח. אבל תמיד יש ברירה. הברירה להישאר שם ולחוש את הגל הבא שוטף את עולמנו הרגשי. אבל מצד שני, לפעמים כשמגיעים גלים גדולים, לא תמיד נרצה להישאר על החוף, לא תמיד נרצה לחוש את מלוא כוחו של הצונאמי - וגם זה בסדר. לא תמיד כשאנחנו מרגישים רע יש לנו את הכוחות להטות את כף הרגש או המחשבות לאן שאנחנו רוצים להטות.


לפעמים זה מרגיש שהתרבות שלנו דורשת מאיתנו להרגיש טוב. הרגשה רעה הרבה פעמים מוקעת מהפורום החברתי, והרבה פעמים לא מזדון, אלא פשוט מקושי של הסביבה להתמודד עם הנוכחות הזאת במרחב. יש עם הגישה הזאת בעיה, כנראה כמה בעיות, אבל בהקשר של השיח שלנו - הבעיה היא שהרגש פעמים רבות אוצר בתוכו צורך שלנו, שמבקש לצוף אל המרחב כדי שיוכל להשתחרר. ובמקום זה, הוא מודחק.


אז הגענו לשאלת מיליון הדולר: מה עושים בשביל להתגבר על הבדידות ולהרגיש טוב יותר?


כלום. תשחררו לעצמכם טיפה - אתם מרגישים עכשיו רע ואין פתרון קסם שיגרום להרגשה הזאת להיעלם עד שהיא תקבל את מקומה. אני גם קצת משקר, כנראה שיש דברים שאפשר לעשות כדי לרכך את התחושות, אבל בעיניי הם יותר בגדר כלים שתומכים במתן הבמה לרגשות, מאשר גורמים לנו להרגיש טוב. והם כנראה גם מאוד אינדיבידואליים באופיים, ולכל אחד ואחת מתאימות השיטות שלהם. אני מצאתי שכשאני מרגיש בבלוז, עוזר לי לתעות בעיר לאורך פרק זמן גדול, או לשבת בים. לפעמים עוזר לי לנגן, ולפעמים זה בלתי נסבל בעיני.

אבל אולי יש משהו, מעבר לטריקים האלה שגורמים לנו להרגיש טוב. והדבר הזה שמעבר מבקש מאיתנו שינוי תפישתי: אולי, בראש ובראשונה, להאמין שבאמת קיימת האפשרות להרגיש טוב. שקיימת איזו גרסה שלנו בעתיד אפשרי, שכבר פחות נופלת לתהומות האלה. שמעצם קיומה של הגרסה הזאת בראש שלנו, אנו יכולים להתחיל לשאת אל עברה את עינינו. ושמתוך האמונה הזאת, אנחנו יכולים להתחיל באמת להשתנות.

פתאום הפחדים שלנו מקבלים צורה. ממפלצות חסרות שם, הם הופכים למחסומים המסתירים מאיתנו את הגרסה ההיא של עצמנו. מחסומים שעומדים בדרכנו, אבל שניתן לעקוף אותם.


אני מרגיש שמאז שהסכמתי לראות את אותו מיתר עתידי, השינוי הבאמת גדול של החיים שלי התחיל לקרות. פתאום יכולתי לפגוש איזה אני שמעבר לנפרדות והבדידות המשתקות, שיש לו רצון ומנוע פנימי חזק לחבר ולאחד. אפילו להאיר. בד בבד, אותו מיתר פוגש עוד יותר את המעצורים והפחדים שלו אל מול המטרה הנעלה הזאת - ולפעמים אפילו נדחף אחורה מגל הדף ונדחק לפינה.


כי בסופו של יום, כשמשילים ממנה את כל המלבושים השחורים שלה, מתגלה לפנינו עובדה פשוטה: אותה בדידות תהומית היא עוד אחת מאלפי ההשתוקקויות שלנו בחיים, אותן השתוקקויות שבודהה דיבר עליהן והפציר בנו להילחם בהן. ההשתוקקויות שבשחרורן טמונה תמונת מציאות נקייה יותר.


ובמציאות הנקייה הזאת, אפשר לראות מעבר לעולמנו, גם את עולמם של האחרים שיושבים אל מולנו ומסביבנו (הצצה שאנחנו חווים מפעם לפעם בחיינו). איש, אישה, בסיפורם שלהם. מפלסים את דרכם בין הצמחייה העבותה של עולמם הפנימי. שמחים את שמחותיהם וכואבים את כאביהם. נאבקים במפלצותיהם. אנחנו באמת לא שונים כל כך כמו שאנחנו מדמיינים.

אז כן, אנחנו בני האדם מפוזרים לכל עבר, וכלואים בתוך עולמנו הנפרד והמבודד. אבל אני מרגיש שזאת לא התחנה הסופית שלנו. ושהשיעור המתבקש מאיתנו הוא למצוא את האחדות החדשה. האחדות שבאה מהמקום הבוגר יותר. שיכולה להכיל בתוכה את המורכבות האינסופית של כל אינדיבידואל מאיתנו. לבחור באחדות למרות הכוחות שמושכים לפירוד. לבחור לאהוב ולהתחבר במקום לפחד ולהתכנס.

וברגעים של בדידות, לא למרוד בה, אבל אולי לזכור שכולנו הולכים לאותו מקום.


פוסטים אחרונים

הצג הכול

ראיון עם אלעד פרוטר

ראיון עם מנהל מרכז אנטאקראנה- אלעד פרוטר, בשאלות מתלמידיו על הדרך הרוחנית, על מתנותיה וקצת על מסעו האישי בתוכה.

Comments


bottom of page