top of page

לרדוף אחרי הזנב / גור פרי

על הדרך אל האושר, שרצופה בללכת לכיוון משהו גדול יותר


כלב שרודף אחרי הזנב של עצמו. זאת סיטואציה מצחיקה, וזה אפילו ביטוי שאנחנו משתמשים בו בחיי היומיום - לרדוף אחרי הזנב של עצמנו. זה אכן דימוי מצחיק, אבל - למה זה מצחיק אותנו? כדי לצחוק ממשהו צריך להבין אותו, להכיר אותו, לפחות בצורה הסמלית שלו. הכלב שרודף אחרי הזנב לא מבין שהזנב כל הזמן זז. הוא לא יכול להגיע אליו כי הזנב זז איתו. אם כן, זה שזה מצחיק, רומז על זה שגם אנחנו כאלה באיזשהו מובן. באיזה מובן? טוב, בואו נקפוץ רגע לפילוסופיה, ונדבר על שני מושגים פופולריים מאוד בתרבות שלנו - התפתחות אישית, והתפתחות רוחנית. אם תשאלו את האדם המערבי הממוצע של ימינו, תקבלו הפרדה יפה בין שתי התופעות האלה. הראשון הוא דבר נפלא, מועיל, עוזר לך להיות אדם אפקטיבי ושמח, ולהגשים את עצמך. השני פעמים רבות ייתפש כדבר שלילי ומסוכן - כרוך בשיעבוד, ״כתיות״, הקרבה חסרת פרופורציה, איבוד עצמך ואיבוד הקשר למציאות (לא תמיד אותו אדם מערבי יאמר את הדברים האלה, אבל פעמים רבות גם מי שידבר בשבחה של ההתפתחות הרוחנית, בפועל יפעל למען התפתחות אישית בלבד). מאיפה מגיע הפער הזה? ומה ההבדל בין שני מסלולי ההתפתחות האלה? האמת היא שמדובר בהבדל עדין אך משמעותי. והוא נסוב סביב הנושא של ״האגו״: למען מי מתפתחים, מהי המטרה? כאשר ההתפתחות האישית תפעל למען האישי - האגו, בעוד ההתפתחות הרוחנית מחפשת משהו מעבר, שכן היא תהליך שדרכו מנסים להתחבר למשהו גדול יותר מהאישי - משהו הנמצא מעבר לאגו. במובן מסויים, התפתחות אישית מוכלת בתוך התפתחות רוחנית. לא ניתן להתפתח רוחנית באמת, מבלי לקדם ולשפר יכולות אישיות - קשב, סבלנות, יצירתיות, חדות מחשבה, חוסן רגשי, יוזמה, כריזמה וכישורי שכנוע, ועוד ועוד ועוד. אבל ברובד היותר עמוק, מדובר למעשה בהפכים: המטרה בהתפתחות האישית, היא לחזק ולהאדיר את האגו. המטרה בהתפתחות הרוחנית היא למוסס ולשחרר אותו. לשחרר את מה שהיה קודם, מה שידענו על עצמנו, ולהתקדם אל עבר חיים חדשים, פחות מוגבלים על ידי האגו שלנו, יותר חופשיים ממה שיכולנו לדמיין לפני כן.

וזה דבר ממש מפחיד. לוותר על עצמנו ולהפסיק להיות מי שהיינו זה אקט כמעט משוגע, כי אם אתה מפסיק לנהוג, מי נוהג? מי נמצא? זה כל כך מפחיד, שבודדים האנשים שמצליחים לעשות מהלכים מהסוג הזה, ומרבית האנשים אף מגנים מהלכים כאלה ויוצאים נגדם. העניין הוא, שאם אתה לא מוכן לוותר על האגו, אתה תמיד תישאר מוגבל על ידיו. אם תפעל למענו, תישאר משועבד אליו. הדבר הזה מתחבר לעוד ערך משונה ולא כל כך מובן בימינו - ערך השירות. מילה גסה מאוד בתרבות המערבית. כי מי רוצה להיות משרת? אבל האמת היא שהשירות הוא אחד מהערכים האנושיים הגבוהים והעוצמתיים ביותר. העוצמה של השירות נטועה ביכולת לבחור מטרה נצחית, על-זמנית. בכל התרבויות העתיקות מדברים על להיות ״משרת האל״, להקדיש את חיינו לעשיית מעשים למען האלוהות. נשמע מפחיד, אבל אם ננסה להבין את הרעיון, לא מדובר בלחיות חיי עבדות למען עקרונות ״אלוהיים״ כלשהם (כמו שלרוב נדמה לנו בתפישה המערבית-חילונית). אלא, להשתחרר מהרדיפה אחרי סיפוק האישיות, סיפוק אותם חשקים בלתי נגמרים שלנו. הרדיפה שלא נגמרת אחרי הדברים הזמניים.

האמת היא שכל עוד האגו שלנו במרכז, הוא כל הזמן ישפוט אותנו ויגיד לנו מה לעשות, ואיך לעשות, ודעתו תשתנה בכל רגע. הוא ירצה כסף, הוא ירצה כוח, ואז עוד כסף, ואז הוא ירצה ביטחון, וירצה להרגיש נעים, וירצה כבוד, ואז הוא ירצה לחגוג והוא ירצה לנוח והוא ירצה וירצה וירצה. ומאחורי כל רצון שלו שנספק, עומדים עוד אלף ואחד רצונות אחרים, בתור ארוך שלא נגמר לעולם. שירות האל, או במילים אחרות - הצבת מטרה עליונה יותר מעצמנו ומהאגו שלנו - היא היחידה שיכולה לשחרר אותנו מהמרדף הזה, לשחרר אותנו מהאובססיות שצברנו במהלך חיינו כאן על הכדור. בואו נהיה קונקרטיים. ניקח נער שמשחק כדורסל. והוא שחקן טוב, אפילו הכי טוב בבית הספר. הוא לוקח את האליפות, והוא שמח, אבל אז אומרים לו - ״אה, אבל זה רק בליגה האיזורית. בוא נראה אותך לוקח אליפות בליגה הלאומית״. באסה. אבל אז הוא מתאמן הרבה, ומצליח לקחת אליפות בליגה הלאומית! ואז כשהוא נהיה שמח שוב, אומרים לו ״יופי, אבל זה קל, זה נוער, נראה אותך מנצח בבוגרים״. הוא נהיה עצוב, אבל אז מתקדם ומצליח לקחת גם אליפות בבוגרים! ואומרים לו - ״חוכמה גדולה, זה רק בארץ כולם יודעים שזה לא ליגה רצינית. בוא נראה אותך ב-NBA״. הבחור שלנו שוב נעצב, אבל ממשיך להתקדם ומתקבל לאנביאיי, לוקח שם אליפות, וחוגג!! עד שאומרים לו ״טוב זה לא חוכמה, להגיע לפסגה פעם אחת זה מזל, הגדולים באמת הם אלה שמצליחים להישאר בטופ״. אז למרות העצב, הוא ממשיך להתאמן, מתקדם ומצליח לקחת 4 אליפויות ברצף! ואומרים לו ״חוכמה גדולה, היו איתך שחקנים טובים. בוא תעשה את זה לבד, בלי כוכבים אחרים לידך״. עצוב, ממשיך להתקדם עד שהוא מצליח לקחת עוד 4 אליפויות כמשחקים לצידו רק אנשים בלי ידיים שלא נגעו בכדור מימיהם!! והוא כל כך שמח, עד שאומרים לו ״טוב אבל זה כולה כדורסל, זה לא שעשית משהו אמיתי בעולם הזה. בסך הכל השחלת כדור דרך טבעת״. הסיפור הזה מכיל כל מיני רעיונות - החשיבות של ליהנות מהדרך, הצורך בבניית יציבות פנימית שלא תלויה בפידבק חיצוני, ועוד. אבל העיקר בו הוא ״הטריק של המיינד״, או - אלף ואחת התשוקות של האישיות. המטרות החיצוניות שלנו, או התנאים החיצוניים שאנחנו מציבים לעצמנו כדי שנסכים להיות מאושרים, הם יחסיים, הם תלויי נקודת מבט. הם לא קבועים, או במילים אחרות - הם זמניים, הם משתנים כל הזמן. רגע אחד לקלוע סל אחד היה הצלחה, ורגע אחר כך גם להיות אלוף ה-NBA שמונה פעמים זה לא מספיק. רגע אחד ביס מקוביית שוקולד זה עונג, ורגע אחרי אם אין לי עשרים עוגות בטעמים שונים אנחנו לא יכולים לשמוח יותר. וזה, הזנב שלנו. אנחנו רודפים, אבל הזנב שלנו, שמחובר לאישיות שלנו, זז יחד איתה. תמיד במרחק מאיתנו, תמיד בלתי ניתן להשגה. תמיד ימשיך לנוע הלאה ברגע שננסה להגיע אליו. בבודהיזם זה נקרא - ״הסמסרה״. זהו המעגל של הסבל, ״המעגל של החיים והמוות״, אבל לאו דווקא חיים ומוות של הגוף הפיזי, אלא של החוויות של הנפש שלנו. העצב שרודף את השמחה שרודפת את העצב, הצלחה אחר כישלון אחר הצלחה אחר כישלון… זה לא נגמר, וזה לא יכול להיגמר, כל עוד אנחנו ממשיכים לרדוף אחרי הזנב. ולכן, אנחנו צריכים לחפש את האושר במקום אחר. מחוץ לסמסרה הזאת. במשהו גדול יותר ממנה, אמיתי ויציב יותר ממנה. זה קשה לוותר על מה שרצינו להשיג, על ההצלחות שרצינו לעצמנו, על החוויות הנעימות שחשקנו בהן. אבל הסוד כאן טמון בלהבין שהדברים הללו, אפילו שהם טובים ונעימים לנו, ופעמים רבות אף רצויים, הם אינם המפתח אל האושר. זהו, זה כזה פשוט.

חשבתם פעם על זה שכל המחקרים בימינו מראים שלהתנדב, ולעזור למישהו ללא תמורה, זה מעשה שמעצים את האושר שלנו, ולמרות זאת כמעט כולנו נמנעים מלעשות את זה בכל מחיר? מקסימום מעבירים סכום כסף כלשהו, שזה גם טוב, אבל חציית הקו של ״לצאת פראייר״ - זה רק לבודדים האמיצים מספיק. יש כל כך הרבה קולות בראש שלנו שמספרים לנו סיפורים: ״הזמן שלי חשוב מדי״, ״הם ידפקו אותי״, ״זה בקושי יעזור״, ״עדיף שאלך לעבוד במקצוע שלי ואתרום את הכסף לאיזו עמותה״ - כל דבר שמאפשר לנו להימנע מלחוות תחושת חיבור, אותו החיבור שאך ורק בו טמון הפוטנציאל לחוות משמעות, להסתכל למישהו אחר בעיניים, לתת מתנה אמיתית לעולם.

אני זוכר את הפעם הראשונה שהצטרפתי לפעילות התנדבות. זה היה בחווה לבעלי חיים שעברו התעללות בעברם. אני זוכר מול כמה צעקות בראש שלי הייתי צריך להילחם כדי להסכים להגיע לעזור קצת - וזה אפילו כשהאלטרנטיבה שלי לאותו זמן הייתה לשבת בבית ולהשתעמם! כמה קשה זה היה. וכמה רוגע זה נותן כשלומדים לעשות את זה. מחשבה שעלולה לקפוץ לכם לראש כרגע (או אם אתם זריזים, עוד לפני כן) היא - ״אבל אם אני מתנדב בשביל האושר שלי, האם זאת באמת התנדבות? הרי זה מעשה אגואיסטי לחלוטין!״. ובכן, הוא גם אגואיסטי במובן מסויים. כי הוא גם יעזור לכם להגיע לאושר, ו - *אין בזה שום דבר רע*. זה ממש מותר לעזור לעצמכם, ולוודא שטוב לכם, אפילו אם המחיר ה״מזעזע״ הוא לעזור גם לעוד מישהו תוך כדי.


המחיר האמיתי שאנחנו משלמים, היא העבדות הפנימית. העבדות שלנו אל הסיפורים האלה, שעושים כל שביכולתם כדי לשכנע אותנו שזה מסוכן לוותר על עצמנו, אפילו טיפה. וזה כל כך רחוק מהאמת. כי רק כשמפסיקים לרדוף אחרי הזנב, ושנייה נרגעים מהסחרחורת הזאת, אפשר סופסוף לראות מי אנחנו, ואולי לא להפסיד את עצמנו, אלא לראשונה בחיינו, להרוויח אותנו.


אבל מה זה אומר בדיוק, להרוויח אותנו? מה מרוויחים שם באמת?

מרוויחים את היכולת להתקרב אל האני האמיתי שלנו, שיושב מאחורי המסכות של הציניות והפחדים. מרוויחים את העוצמה שבידיעה שאנחנו מסוגלים לתת לאחר, ממש ממש בחינם, שיש בכוחנו לעשות את זה. כי למען האמת, לפעול באנוכיות רק למען עצמך - זה כל אחד יכול. למען האמת, להיות מוכן להתנדב זאת עוצמה, לא חולשה.

ובעשיית המעשה הנדיב הזה, אנחנו מתחילים לבנות מודעות נכונה יותר, מודעות שממוססת את האגו. מודעות שעבורה ה-״אני״ הזה הוא לא כל כך חשוב - עובדה, הנה הוא ויתר עוד קצת על עצמו למען מישהו אחר, ולא רק שהשמיים לא נפלו - אפילו ייתכן שזה הרגיש טוב! ולא מספיק שזה יהיה אירוע חד פעמי, אלא תהליך תדיר, כמו אימון של שריר. מאמנים את שריר הנדיבות, מאמנים את מודעות הנתינה ללא תמורה.


זהו הכרטיס החוצה מההשתוקקויות, מהמרדף הבלתי פוסק אחרי הזנב של עצמנו. מהחרדה, הקנאה וחוסר הביטחון העצמי העמוק שלנו. מדובר בהשתנות של ממש, ההשתנות היחידה שמסוגלת להביא אותנו לתחושות של אושר ומשמעות. משמעות שנובעת מלשרת דבר גדול מאיתנו. כי איזו מין תחושת משמעות יכולה להיות לאדם שכל הזמן רודף אחרי זנב?

פוסטים אחרונים

הצג הכול

ראיון עם אלעד פרוטר

ראיון עם מנהל מרכז אנטאקראנה- אלעד פרוטר, בשאלות מתלמידיו על הדרך הרוחנית, על מתנותיה וקצת על מסעו האישי בתוכה.

留言


bottom of page