על הפצת אור, מעשים טובים וחוקי טבע נסתרים
תפקידנו בעולם כפילוסופים וכתלמידים, הוא להפיץ את האור. וברור לכולם שכשאנחנו אומרים "להפיץ את האור", הכוונה היא לא להסתובב עם פנסים ברחובות, אלא לעשיית טוב בעולם. אבל, למה בעצם? מה הקשר בין אור וטוב? נדמה שהסיבה עמוקה מאוד, וכדי להבין אותה תידרש עבודה רבה. אבל מסתמן שכן נוכל ביחד לשפוך קצת אור על כל העניין.
כדי להבין מה הקשר בין אור לטוב, כדאי שנתחיל מלהבין - מהו אור? מעבר לתופעה פיזיקלית מיוחדת ומפתיעה, שהמדע לא מבין עד הסוף ואולי גם לא יבין לעולם, מהי המשמעות של האור עבורנו? ראשית, אור הוא הדבר שמאפשר לנו לראות. האור מגיע מתוך מקור אור, מתנגש באובייקטים בסביבה שלנו, ומוחזר אל העיניים שלנו, שבתורן מפרשות את ההחזרה לכדי תמונה בתודעה שלנו. במובן הזה, אור הוא המנוע לראייה, לתפישת המציאות שלנו. שנית, לאור יש תכונה מיוחדת: נחשוב על להבה של נר. אותה להבה קטנה, יכולה להדליק להבה נוספת בנר אחר, מבלי שהיא תדעך בעצמה. באופן דומה, אם מעט אור נכנס לתוך חדר דרך החלון, החדר כולו נהיה מואר מיד. אפשר לומר שהאור הוא מעין דבר שיודע לייצר עוד מעצמו: הוא מפיץ את עצמו, מבלי לגווע.
מעולה, וכעת - מהו טוב? כולנו רוצים לעשות טוב, אבל האמת היא שדי קשה להבין מה זה בכלל אומר. כדי להבהיר את הקושי בהבנה של אותו טוב הפכפך, ניזכר בסיפור ידוע על איכר זקן.
*************************************
היה היה איכר זקן, שהיה לו סוס שעימו היה חורש את השדה. יום אחד הסוס ברח. שכניו של האיכר שמעו על המקרה, ובאו לבקרו. "איזה ביש מזל!" אמרו לו. "אולי", אמר האיכר הזקן.
למחרת חזר הסוס והביא עימו שלושה סוסי פרא. "כמה נפלא" אמרו השכנים. "אולי", אמר האיכר הזקן.
ביום המחרת, בנו של האיכר ניסה לרכב על אחד מסוסי הפרא, נפל ושבר את רגלו. השכנים חזרו ואמרו כמה מצער המקרה שקרה. "אולי", אמר האיכר הזקן.
יום לאחר מכן הגיעו פקידי הממשלה לכפר כדי לגייס בחורים צעירים לצבא. מאחר ורגלו של בן האיכר הייתה שבורה, הם פסחו עליו. השכנים באו לאיכר וברכו אותו על מזלו הטוב, והתפעלו מהדרך שבה הדברים התגלגלו. "אולי", אמר האיכר הזקן.
*************************************
הסיפור בא ללמד אותנו, שהיכולת שלנו להבין מה טוב ומה רע היא מאוד מצומצמת, פשוט כי הבנת המציאות שלנו, ההכרה שלנו, היא מאוד צרה ביחס למורכבות האינסופית של העולם. דבר שנראה טוב יכול להתברר כרע, ולהיפך. אז מה בכל זאת נוכל לומר על טוב? מהו הטוב הזה?
בפילוסופיה ההודית מדברים על קונספט שנקרא "דהרמה" - הרצון האלוהי, החוק האוניברסלי, הדרך של הטבע. הטענה היא שהעולם הוא לא סתם אירועים כאוטיים שרירותיים, אלא שלכל ההתרחשות הזאת ישנה חוקיות, ישנו איזשהו כיוון לתנועה. והעניין הזה כולל גם את האדם: גם הוא נמצא תחת החוק, והוא הולך בכיוון מסויים. לפי התפישה, האדם כן יכול למרוד, וללכת בכיוון ההפוך מהדהרמה - אבל רק באופן זמני. בשלב מסויים יהיה עליו לקבל את המציאות, את "רצון האל", ולחזור לנוע בכיוון הנכון.
ניתן לחשוב על דהרמה בהקשר של אבולוציה: העולם נע בכיוון של התפתחות, אבולוציה. דברים יכולים ללכת אחורה, רק באופן זמני. בסוף, האבולוציה קובעת את הטון. חוק הטבע, הוא שבסוף קובע מה ישרוד, והדבר ה"טוב" לעשות הוא לחיות לפי אותו חוק. או כפי שניסח את זה צ'ארלס דרווין: המתאים שורד. כלומר, אם נותנים לעולם זמן להתפתח, בסוף יישרדו הדברים שהיו המתאימים ביותר להישרדות. דרווין הראה את זה במגוון מינים של בעלי חיים, שרק אלה שתכונותיהם השתנו בהתאם לתנאים, שרדו. אבל אם כך, מוכרחה להישאל השאלה הפילוסופית: האם ישנם דברים, או תכונות, שמתאימים להישרדות באופן אוניברסלי? האם ישנו מאפיין כלשהו, שתמיד הולך יד ביד עם ההישרדות, עם האבולוציה?
נחשוב על שני ילדים, שרוצים לשחק בצעצוע. מבחינתם, הצעצוע הזה הוא מה שחשוב, ויש רק אחד ממנו: אם לאחד יש צעצוע, לשני אין. כיוון שכל אחד רוצה את הצעצוע לעצמו, הילדים רבים על הצעצוע. המצב הזה בתורת המשחקים נקרא "משחק סכום-אפס": סכום הרווחים של כל הצדדים הוא אפס, במובן שכל רווח של אחד הצדדים, הוא בהכרח משהו שהפסיד אותו הצד השני. כל דקה שאחד הילדים משחק עם הצעצוע, היא דקה שהילד השני לא משחק איתו.
אבל בהקשר הזה מעניין לשאול: מה יקרה לאותם שני ילדים לאורך זמן? האם המצב הזה יישאר ככה? ההגיון מחייב שלא. נוכל להניח שבשלב מסויים אחד הילדים יכנע את הילד השני במריבה, או שאולי יבוא ילד שלישי יותר חזק משניהם וייקח את הצעצוע לעצמו. במילים אחרות, כשכל אחד עובד לבד, ורק בשביל עצמו, לא נראה שיש סיכוי גבוה לעמוד במבחן האבולוציה. זה, בניגוד לאלטרנטיבה, בה ילמדו הילדים לעבוד ביחד, אחד בשביל השני. כך הם לא יהוו סיכון עבור עצמם, ויהיו יותר מוגנים גם מאיומים חיצוניים.
אבל נדמה שמצאנו כאן מאפיין אוניברסלי: עבור כל מערכת הבנוייה מחלקים, המערכת תהיה חזקה יותר מבחינה אבולוציונית, אם כל החלקים בה יעבדו יחד בשיתוף פעולה, ולא אחד נגד השני. לא ישחקו משחק סכום-אפס, אלא משחק בו צוברים את הרווח של כל החלקים יחד. נוכל לקרוא למאפיין הזה "אחדות": כל הצדדים מתייחסים אחד לשני כאילו הם חלקים מאחד שלם. נשים לב שגם במבחן המציאות, האחדות היא באמת תכונה טובה אבולוציונית - לא סתם אנחנו, בני האדם, התפתחנו כך שאנחנו מתוכנתים להרגיש טוב כשאנחנו עוזרים ותומכים אחד בשני, או כשאנחנו מוצאים את מקומנו בקבוצה גדולה. באותו אופן, אנחנו מרגישים רע כשפגענו במישהו, או כשאנחנו בודדים. ומעבר לכך, כשאנחנו רואים מישהו נותן מעצמו עבור אחר באופן אמיתי, כבמעשה גבורה, אנחנו מיד מתמלאים השראה: זהו הכוח של האחדות. אפילו נגיעה קלה שלה גורמת לנו לרצות להיות חלק ממנה, ולהפיץ אותה הלאה.
אבל יכול להיות שכרגע מצאנו את התשובה לשאלה הטריקית שלנו. נראה שטוב, הוא פשוט דבר שמצליח לשרוד באופן הטוב ביותר, ונראה שדבר זה הוא למעשה האחדות: היכולת של רכיבים שונים לראות את עצמם כחלק משלם גדול. זהו החוק של הטבע, שהרי הטבע לא באמת מחולק לישויות נפרדות, כמו שלפעמים נראה לנו, אלא הוא מערכת אחת גדולה. נשים לב שזה נכון בכל מסגרת שנעבוד בה: במשפחה, במדינה, באנושות, וגם בין מינים שונים של בעלי חיים וצמחים. וכמו שכלפי חוץ, כך גם כלפי פנים, בתוכנו: על החלקים השונים שבנו, באישיות שלנו, כדאי לעבוד ביחד, שהרי גם כל אחד מהם הוא חלק משלם גדול יותר.
ומשסיימנו להרהר במהו אור ובמהו טוב, נשארנו עם השאלה - מדוע עשיית מעשים טובים היא "להפיץ את האור?". אך נראה שבשלב זה, הדברים יותר ברורים. ראשית, כשנעשה מעשה טוב לאדם כלשהו, נתחבר לאותה אחדות: ניזכר שאנחנו וגם אותו אדם, שנינו חלק מאחד גדול יותר. ובמובן הזה, אנחנו נקבל תמונה ברורה יותר של המציאות, של הטבע. המעשה הטוב שפך אור על המציאות, וכעת אנחנו רואים טוב יותר. שנית, ניזכר את שאמרנו על הלהבה של הנר, שיכולה להדליק נר נוסף מבלי לדעוך בעצמה: זהו בדיוק המשחק שאינו סכום-אפס, אלא משחק שכולם מרוויחים בו. הנרות לא באים אחד על חשבון השני, אלא כחלקים שונים של שלם אחד. ואותה הלהבה שהפיצה עצמה מנר אחד לנר הבא, כמוה גם ההשראה שנותנת עשיית מעשה טוב, ומתחילה שרשרת של מעשים טובים שמפיצה הלאה את הטוב בעולם.
לסיום, עלינו לשאול את עצמנו: איך זה קשור אלינו? מה הערך של כל זה, מעבר למילים יפות?
מעשים טובים, נתינה מהלב וחיבור אמיתי לאחר, מאתגרים הרבה יותר בפועל מאשר בדיבורים. אבל הקושי לא אומר שאנחנו לא צריכים לנסות. אני מאמין שכשאנחנו מרגישים את כוח הקסם של האחדות, הרצון הטהור שלנו להיות חלק ממנה מאפשר לנו להתגבר על כל קושי או פחד שיש לנו בלהפיץ אור.
יש ביכולתנו לעשות כל כך הרבה טוב, לאחרים ולעצמנו. הגיע הזמן שנעז.