בחצי השנה האחרונה יצא לי לבקר מס׳ פעמים בבית חולים ומרפאות למיניהן. לשמחתי, תמיד הגעתי בתחושה שאני בריאה ושמצבי טוב יותר מהרבה אנשים שראיתי סביבי ולשמחתי גם בכל הפעמים - בחרתי ללכת לבד. למה לשמחתי? כי בביקורים השונים שמתי לב למשהו מעניין. שמתי לב שכשאני באה לבד, אני מתעסקת פחות בעצמי ובמצב הרפואי שלי ושאני פנויה לשים לב לאחרים שסביבי. להתבונן, להיות נוכחת, לשים לב אם מישהו צריך עזרה, הכוונה, מי שכח להוציא פתק לתור, מי עומד במקום הלא נכון, ולעזור. לעזור למרות, ואולי בזכות זה שאני הגעתי לבקש עזרה בשביל עצמי.
המקום הזה של לרצות לעזור מוכר לרבים מאיתנו וכמעט כולנו שמחים על ההזדמנות להושיט יד לאיש קשיש בסופר, לאב או אם עם עגלה שמנסים לרדת מהאוטובוס או לילד שאיבד את דרכו. פעמים רבות אנחנו מרגישים את החמלה מתעוררת בנו, הרצון להקל על סבלו של אחר, שמעודדת אותנו לשמוט לרגע את המיקוד בצרכים שלנו ולהיות שם עבור אדם אחר, יהיה זה אדם זר או קרוב, תהיה זו עזרה קטנה או גדולה.
אך נפלאות ככל שיהיו הזדמנויות אלו לעזור, הן לרוב תהיינה הזדמנויות ספונטניות.
ומה אם היינו מחפשים ומייצרים לעצמנו הזדמנויות שכאלו?
האם היינו רוצים לעזור יותר? לוותר על הצרכים שלנו לעיתים דחופות יותר?
מה אם היינו מהלכים בעולם בתחושה שכל מהותנו הינה לתת עזרה לאחרים?
מזה מספר חודשים אני מנסה לחיות בדיוק כך. להתהלך בעולם, בכוונה תמידית של התמסרות לחמלה, עם לב כמה שיותר פתוח וער לסבל והכאב של שאר היצורים שסביבי - אנשים ובעלי חיים גם כן.
אני מנסה להתהלך בעולם כשבהכרתי הידיעה שכל אדם שאני פוגשת, נמצא באמצע קרב שמכביד עליו, יהיה זה קרב קטן או גדול, אבל הוא במהלכו. עצם המחשבה הזו כבר פותחת צוהר לחמלה שתתעורר.
איך לדעתכם יראה העולם אם כולנו נתהלך עם כוונה ונכונות תמידית לעזור?
הבודהיזם הטיבטי מציע לנו בדיוק את זה ומזמין אותנו לפתח ולטפח בתוכנו את תודעת ה'בודהיצ'יטה' - לחיות מתוך כוונה להקל על סבלם של כל היצורים החיים שנמצאים על כדור הארץ יחד איתנו, ולזכור שיש ביכולתנו לעזור להם. שהייה בתודעת בודהיצ'יטה מאפשרת לנו לצאת מתוך העצמי, הקבוע והנפרד מהאחרים ולהתמסר לחוויית האחדות - זו הטוענת כי כולנו מחוברים באינספור קשרים, נראים ובלתי נראים, זו הטוענת כי לפעולתנו בהווה יש השפעה והשלכה על החיים שלנו ושל אחרים בעתיד, ושביכולתנו כבר עכשיו לזרוע בעולם זרעים מיטיבים שיגדלו לכדי תוצאות מיטיבות בעולם ובחיי האנשים שאנחנו פוגשים.
בודהיצ׳יטה מזמינה אותנו להתהלך עם לב פתוח ותודעה ערה - בבית שלנו, עם המשפחה שלנו, בני הזוג שלנו, עם החברים, הילדים, השכנים, הקולגות בעבודה, אנשים זרים, בעלי חיים וההזמנה המאתגרת מכל - גם עם אלו אשר לא נמנים עם האהובים עלינו. גם עם המאתגרים, הקשים, הרחוקים, השונים. אפילו האויבים.
אבל למה בכלל לטרוח לטפח חמלה לאנשים שקשה לנו איתם? לאויבים שלנו??
למה לאחל לאדם שמכאיב לנו שהוא בעצמו יפסיק לכאוב?
כי בעצם העשייה הזו אנחנו מרחיבים את הגבולות שלנו, מרחיבים את היכולת שלנו לחמול ולאהוב.
הרי לטפח חמלה ואהבה לאנשים שאנחנו אוהבים זה קל. זה מוכר. זה נעים לנו.
אבל לטפח אהבה וחמלה לאדם שמאתגר אותי או שונה ממני בדעותיו - זה כבר מצריך ממני מאמץ מיוחד. וכשמפעילים את המאמץ הנכון הזה לעבר פיתוח וטיפוח של אידיאלים יפים שכאלה, המיתר הפנימי שבתוכנו נמתח ומאפשר נגינה של צליל חדש ונעים.
צליל שלא היה נברא אם לא היינו מתאמצים. צליל שנולד מתוך המתח הנכון, כי בחרנו לראות את סבלו של האחר, כי בחרנו לזנוח לרגע את הכאב שלנו ולטפח בתודעה שלנו אהבה וחמלה.
ולא רק הבודהיזם מזמין אותנו לאהוב ולחמול על השונה... גם בקוראן ניתן למצוא את אותן המלצות בדיוק. המלצות לאהוב את אוייבנו כגון: " וזה אשר בינך ובינו איבה – כאילו בן ברית וידיד נפש הוא".
דוגמאות נוספות אפשר למצוא גם ביהדות. ניתן לדוגמא לאמץ את המשפט המופלא: "אחרי המעשים נמשכים הלבבות" - משפט המזמין אותנו לפעול מתוך אהבה כלפי הרחוקים, השנואים, מעוררי הקנאה ולטפח כלפיהם חמלה ונדיבות, בתקווה שבעקבות מעשה הנדיבות, הלב יתרחב וייפתח כי יבין שרב המחבר מן המפריד.
לא רק בספרי החוכמה, אלא גם בהווה ובעבר הלא רחוק, קיימים סיפורים רבים על אנשים שעוררו בתוכם חמלה ואהבה דוקא בסיטואציות מאתגרות שהיה ניתן להאמין כי יהיו מלאות בכעס, סלידה ונפרדות. רגעים של אור קטן אך משמעותי שמאיר חושך גדול. רגעים המזכירים את פריחתו של הלוטוס הגדל מתוך הבוץ. וכמו הלוטוס - כך גם האהבה והחמלה יכולות לעלות ולזרוח מתוך בוץ השנאה והנפרדות.
אז מה הם רגעי פריחת הלוטוס הללו ואיך ניתן לחוות אותם יותר ולהתעלות מעל הבוץ?
זכור לי במיוחד סיפור שהתרחש בארה"ב שמתאר בדיוק רגע פריחה שכזה: מרי ג'ונסון, אם אשר בנה היחידי נהרג, בחרה לסלוח לרוצח של בנה, ביקרה אותו בכלא על מנת להכיר אותו, ולאחר שהשתחרר, בעזרת הארגון שהקימה, סייעה בתהליך הריפוי והשיקום שלו. יתרה מכך, הארגון שמרי הקימה הינו ארגון שמטרתו היא הפסקת אלימות באמצעות ריפוי ופיוס בין משפחות הקורבנות לבין אלו שגרמו נזק ופגעו. מטרה שעל מנת להשיג אותה יש צורך להסכים לצאת מהבוץ, לגייס חמלה ואהבה ולזכור את הרקמה האנושית המאחדת את כולנו גם כאשר זה מצריך מאמץ לא קטן.
אאחל לכולנו שתהיה לנו הנכונות לראות את האחר שמולנו ולייצר יותר רגעים הדומים לפריחת הלוטוס. שנדע להתאמץ מעבר למאמץ המוכר, לחפש ולמצוא הזדמנויות לעזור ולהקל על סבלם של אחרים ושנדע למתוח את מיתרי ליבנו ולהפיק צלילים מרפאים של אהבה וחמלה - לעצמנו ולכל היצורים החיים בעולם.
