לפני כשנה הגיע לחיי משבר. היה זה אחד המבחנים הגדולים שהחיים זימנו לי בתקופה האחרונה ונדרשה לי קרוב לשנה שלמה בכדי להתמודד, לעכל ולהרפא ממנו מספיק על מנת שאוכל לנסות להתבונן עליו מלמעלה, להעלות את הדברים על הכתב ולנסות לשתף בשיעורים ובתובנות שנולדו מתוכו.
אינני מתכוון להיכנס כאן לכל פרטי המקרה, מכיוון שמעורבים בו אנשים רבים שאני אוהב ויקרים לליבי, ומכיוון שהסיפור הספציפי שלי בוודאי לא כ"כ מעניין - אבל מאחר וההתמודדות הזו שלחה אותי לחפש אחר תשובות בין דברי החוכמה שהעניקו לנו כמה ממורי האנושות, חשבתי שזו יכולה להיות הזדמנות טובה לשתף בכמה תובנות שזוקקו להן מתוך אותו מסע אישי קטן מן החושך אל האור. אחרי הכל - נרצה בכך או לא - כולנו נפגוש מידי פעם משברים בחיינו, ולמרות שכל מקרה הוא מיוחד במינו - פעמים רבות הדרך להתגבר עליהם עוברת בדיוק דרך אותו המסלול...
המשבר הספציפי אותו פגשתי נולד מתוך מעין חרם שהטילו עלי מי שהיו בזמנו חבריי הטובים ביותר וההתמודדות עם הבדידות, הכאב והאכזבה שהגיעו בעקבותיו.
אותו חרם הגיע בעקבות החלטתי לעזוב קבוצה בעלת מאפיינים רוחניים שבה הייתי חבר כ-17 שנים, כמעט כל חיי הבוגרים מאז היותי משוחרר טרי מהצבא. עם השנים הפכתי למעורב מאוד באותו הארגון ולאט לאט נוצר מצב שבו השקעתי את רוב זמני בדברים הקשורים לאותה קבוצה ובמקביל התנתקתי מכל מכריי שלא היו חלק ממנה כך שבנקודת הזמן הזו החברים היחידים שלי, כמו גם מי שהיתה בזמנו אישתי, היו שייכים לרמת ההנהגה הבכירה של אותו הארגון.
ההחלטה לקום ולעזוב את הארגון לאחר כ"כ הרבה שנים היתה בפני עצמה קשה מאוד עבורי, כמעט בלתי אפשרית. הדברים היו רגישים ומורכבים וכמו שלעיתים קורה במקומות שכאלו - היחסים עם הארגון התערבבו מאוד עם היחסים האישיים שנבנו לאורך השנים. עזיבה שכזו נחשבה דרמטית ולצערי לא ידעתי לעשות זאת בצורה מספיק אינטלגנטית ולקחת בחשבון את כל האספקטים והרגישויות שבתוכה ואין ספק שהמוגבלות שלי בעניין הזה תרמה גם היא למצב. ניסיתי לשתף חלק מהאנשים בבעיות שחשתי שיש שם ובמקביל לבנות מסגרת חדשה שתאפשר לאנשים לצעוד באותה דרך רוחנית מבלי שיאלצו להיות תחת אותם אלמנטים שהיו בעייתיים לטעמי.
תגובת הארגון לא איחרה לבוא - בתוך ימים ספורים כל מי שנחשבו אז למעגל הקרוב ביותר אלי ניתקו איתי כל קשר מבלי להחליף איתי מילה בעניין ומאז ועד היום הם מסרבים לדבר איתי. בטווח של כמה שעות ובצורה שנראתה מתוזמנת כולם ביטלו את החברות הוירטואלית איתי בפייסבוק, וזמן קצר לאחר מכן מי שהיתה אישתי עזבה אותי גם כן…
וכך, לראשונה בחיי, מצאתי את עצמי לפתע לגמרי לגמרי לבד...
הפכתי למנודה, מצורע מודרני שכזה.
אני, שהשתדלתי להקדיש את מרבית חיי כדי להגיש עזרה למי שיכלתי, לפתע כוניתי "בוגד". לראשונה בחיי זכיתי לגלות איך זה נראה כאשר חוסמים אותך בווטסאפ, ומצאתי את עצמי נאלץ לצאת לבד עם עצמי לטיולים או לסרטים, לא מוזמן יותר לאף מפגש חברתי או אירוע של אנשים שהיו חלק בלתי נפרד מחיי במשך שנים כה רבות.
כל זאת קרה בסביבות חודש דצמבר, והביא לאחד החורפים הקרים, החשוכים והבודדים שהכרתי. חורף אותו ליוו תחושות של מוות והתפרקות של אלמנטים שונים שבניתי בכמעט שני העשורים האחרונים לחיי.
כמובן שזו היתה הזדמנות מעולה לקצת רחמים עצמיים, כעס, האשמות וקורבנות מנחמת :)
וזה אכן היה שם לזמן מה...
עד שיום אחד השלב הזה החל למצות את עצמו והחלו לצוף שאלות של אותו קול פנימי עקשן ונחוש: “אז מה קורה עכשיו? לאן הולכים מכאן? מה אני עושה עם השיעור הגדול הזה?” וכך, מתוך הגיהנום הקטן, התת-קרקעי והפרטי שלי, התחלתי לחפש אחר חוט הכסף המיתולוגי בתוך דברי החוכמה שהשאירו עבורנו מורי האנושות. החוט שמוביל למעלה אל מחוץ לאותה מערה אפילה. החוט שמוביל מן החושך אל האור...
השלב הראשון - האם אני קורבן? או הרפתקן מחפש אוצר?
השלב הראשון בדרך ביקש ממני להתמודד עם השאלה - מי אני מבקש להיות.
אותם קולות ידעו להראות לי שוב ושוב כמה מגיע לי להתאכזב או לכעוס, להיות עצוב או להתמסכן.
אחרי הכל - אני קורבן כאן לא?
אז זהו.
שלא :)
בספרו המופלא של פאולו קואלו, “האלכימאי", הוא מתאר רגע מכונן בחייו של הגיבור. רגע שנגע בי והיווה מגדלור באותם רגעים חשוכים. גיבור הספר, רועה צאן צעיר, חולם על אוצר שמחכה לו בפירמידות שבמצרים הרחוקה ומחליט לצאת לחפש אחר האוצר הזה. הוא מוכר את כל מה שהיה לו כדי לממן את מסעו הארוך ויוצא אל הדרך.
באחת התחנות הראשונות שלו בדרכו, ממש בתחילת מסעו, הוא מגיע למדינה זרה שאינו מכיר ושם בשוק המקומי מחפש אחר מדריך שיקח אותו אל הפירמידות. הוא פוגש סוחר מקומי שמנצל את תמימותו, גונב את כל כספו ומשאיר אותו לבדו באותו שוק. הגיבור שלנו מחפש אחר הסוחר בכל מקום אך לאט לאט הערב מגיע, השוק מתרוקן והוא מוצא את עצמו לבדו בלילה, ברחוב, חסר כל, במדינה שאינו מכיר, וחלומו רחוק ממנו מאוד…
ואז, רגע לפני שהוא נשכב לו לישון על האדמה הקרה, הוא שואל את עצמו את השאלה החשובה ביותר:
כיצד אני בוחר ללכת לישון?
כקורבן?
או אולי כהרפתקן מחפש אוצר?
והנער עונה לעצמו - “אני הרפתקן מחפש אוצר!” וכך, הולך לו לישון כשחיוך קטן מרוח על פניו…
הנסיבות הן אותן נסיבות עבור הנער. את העובדה שגנבו את כל כספו הוא לא יכול לשנות. אך הוא חופשי לגמרי לבחור לא להיות קורבן של אותן נסיבות ולהחליט לראות את כל זה דווקא כהרפתקה מעניינת.
עוד פרק מאתגר ומשמעותי בדרכו אל האוצר שלו.
ואת הכוח הזה, כפי שמראה לנו בצורה כה יפה פאולו קואלו, יש לכולנו. אין זה משנה עד כמה הנסיבות לא נעימות, אין זה משנה כמה "מגיע לנו" להתקרבן. יש לנו תמיד את האפשרות לבחור להסתכל על הדברים כעל אתגר נוסף בתוך ההרפתקה הגדולה והקסומה של חיינו.
וכשאתה בוחר להפסיק להיות קורבן - קשת שלמה של אפשרויות לפתע נפתחת בפניך...
השלב השני - למצוא את האור - תמיד יש תקווה!
אחד המאפיינים הבולטים ביותר בזמן משבר הוא השינוי בצורת החשיבה שלנו שהופכת פסימית מאוד. במהלך שנותיי כפסיכותרפיסט נתקלתי בקליניקה בלא מעט מקרים של אנשים הסובלים מדיכאון, ומדהים לראות שאין זה משנה כלל מה הסיבה לדיכאון ומהן הנסיבות הספציפיות של כל אחד - באותם רגעים מדכאים של המשבר על כולנו משתלטת צורת חשיבה דומה - הכל נראה שחור, ואותו שחור מתפשט וצובע עבורנו את כל מימד החלל והזמן.
החלל - במובן בו ברגעים כאלו יש לנו את הנטייה האשלייתית להאמין שהאפלה הזו התפשטה לכל פינה במרחב של חיינו ולפתע איננו מצליחים לזהות שום דבר טוב או חיובי בשום מקום. בעוד שבמציאות, הקושי נוכח לרוב רק בגזרה אחת של חיינו, ויש גזרות אחרות בהן עדיין יש אור, יופי וטוב.
והזמן - במובן בו ברגעים כאלו יש לנו את הנטייה האשלייתית להאמין שהאפילה הזה התפשטה לכל פינה בציר הזמן וכך היא מצליחה להחביא מאיתנו לרגע את העבר ואת העתיד - אנחנו בטוחים שהמצב תמיד היה נורא שכזה ושוכחים שלפני רגע היה טוב יותר. ובנוסף - אנחנו גם לא מצליחים לדמיין שזה יעבור ושבעוד כמה רגעים השמש שוב תזרח והמצב ישתפר. אנחנו נופלים אל האשליה שהחושך הזה היה כך תמיד ושזה לעולם לא ישתנה...
ישנו משל המספר על הבודהה שמגיע להעביר שיעור בפני קהל רב. השיעור ניתן בשעות הערב ולכן כל המאזינים מביאים איתם את מנורות השמן היפות שלהם ומאירים באמצעותן את הלילה. בין כל אותם אנשים מכובדים היתה גם אישה זקנה וענייה עם המנורה הקטנה והעלובה שלה. האש במנורתה היתה כה קטנה עד שהיא כל הזמן נאלצה לגונן עליה בגופה הקטן וזכתה לבוז מכל האנשים המכובדים מסביב על שהיא
בכלל מעזה להראות את עצמה עם מנורה כזו עלובה. ואז, מארא, מלך השדים, שהיה אויבו של הבודהה - גורם למשב רוח עז שמכבה את המנורות של כולם והעלטה משתררת סביב…
אך להבה אחת קטנה שרדה. הלהבה עליה הגנה האישה הזקנה. ואז מעניק הבודהה את שיעורו - הוא יורד מן ההר, לוקח מן הזקנה את מנורתה הקטנה ובאמצעותה מדליק את המנורות של כולם ואומר: "כל עוד תיוותר במקום כלשהו בעולם אפילו אש קטנטנה - נוכל באמצעותה להאיר מחדש את העולם כולו..."
ומה איתנו - איך זה קשור אלינו?
הבודהה מלמד אותנו שהאפילה אף פעם לא טוטאלית ונצחית. ושכל מה שעלינו לעשות הוא למצוא את האש הקטנה הזו, שתמיד נמצאת שם באיזושהי פינה, ושם נמצא הפוטנציאל להאיר מחדש את עצמנו.
אותו שיעור של הבודהה שלח אותי להתחיל לחפש את האור בחיי. לאלץ את עצמי להכיר תודה על כל מה שיש לי. ופתאום, כאילו הוסר הלוט מעל אוצר שהיה חבוי מעיניי - גיליתי כמה "יש" יש בתוך כל האין הזה! כשאילצתי את עצמי בכל יום להתבונן על האור ולא רק על החושך גיליתי כמה טוב ויופי קיים בחיי: הזכות הלא מובנת מאליה לצעוד בדרך הרוחנית, המורה שלי, התלמידים שלי, המשפחה, הכוחות הפנימיים, האנשים שכן היו שם עבורי, וכמובן החתול המופלא שלי (למי שעדין אין חתול או כלב - הזדמנות לרוץ לעמותה מצילת בע"ח הקרובה לבתיכם ולאמץ לכם את החבר הכי טוב שלכם :) )
ולפתע, כשמסתכלים על ה"יש" - האור הופך איתן, החושך מגורש והכל נראה אחרת לגמרי…
השלב השלישי - לקיחת אחריות, מעבר מפסיביות לאקטיביות!
"אם אתה לא יכול לעוף אז רוץ,
אם אתה לא יכול לרוץ - אז לך,
אם אתה לא יכול ללכת - אז זחל,
אך מה שלא תעשה,
עליך להמשיך לנוע קדימה" (מרטין לותר קונג)
אחד האתגרים הגדולים ביותר בתוך משבר הוא הנטיה שלנו לפסיביות. המשבר מעיק, קשה ומכביד וכל מה שאנו רוצים לעשות הוא להיכנס מתחת לשמיכה, לעצום עיניים ולהתפלל שמישהו יעשה משהו ויגאל אותנו ממנו.
לחכות שיגיע איזשהו משיח שיסדר את הכל. והאמת שישנו משיח כזה - והמשיח הזה הוא אנחנו. אנחנו אלו שמסוגלים לגאול את עצמנו. אנחנו אלו שיכולים להביא לתחיית המתים. לתחייה של עצמנו.
כל שעלינו לעשות, כפי שמבקש מאיתנו מרטין לותר קינג, הוא להתחיל לנוע. אין זה משנה שאנחנו לא יודעים בדיוק לאן. אין זה משנה שאנחנו לא מסוגלים לראות את הדרך עד סופה, אין זה משנה שתנועתנו איטית או גמלונית. העיקר הוא לנוע. וכשנעים, כשהופכים אקטיביים, כשמנסים להתחיל לשנות את המצב, כשמתחילים לעשות דברים אחרת ולחפש פתרונות - לפתע הפתרונות מגלים את עצמם.
"כאשר אתה מתחיל לפסוע בדרך, הדרך מופיעה!" (ג’לאל א-דין רומי)
במקרה האישי שלי לותר קינג ורומי ביקשו ממני להתחיל לחפש פתרונות. לצאת וליצור קשרים חדשים, לפתוח את הלב לאהבה חדשה, ובמקביל לא לוותר על החברים הישנים ולהמשיך באופן אקטיבי ומתמיד להשאיר את הדלת פתוחה עבורם במידה ויום אחד יהיו מוכנים להשתמש בה.
להתחיל לנוע, לחפש את הדרך אל האור, ולא להתייאש גם כשהמאמצים הראשונים לא נושאים פרי. לזכור שלעיתים המאמצים האלו הם כמו טיפות מים רכות הנופלות על הסלע הקשיח: בתחילה נדמה שלטיפות הקטנות אין שום סיכוי אל מול הסלע החזק. אין שום אפקט נראה לעין, שום תוצאה. אך אם מתמידים ולא מתייאשים - עם הזמן מגלים ששום סלע לא מסוגל להחזיק מעמד בפני המים...
ואכן לקח כמעט שנה עד שאותה דרך נפרצה לה, וגם כעת המסע הקטן הזה עוד לא הסתיים לו, אך כיום האור כבר חזק הרבה יותר מאשר החשיכה.
השלב הרביעי - מציאת משמעות, מוות ולידה מחדש, למידת השיעור והעברתו הלאה...
זהו שלב עדין יותר במהותו, מורכב יותר, ואני חושש שאין ביכולתי להעביר את המהות האמיתית שלו בתוך מאמר פשוט. זה נושא הדורש דרך משמעותית יותר של חוויה - ולא רק של הבנה. משהו שהתלמיד הצועד בדרך צריך לתרגל באופן מתמיד ולא רק בעיתות משבר: טיפוח יום-יומי של היכולת לזהות את השיעור בכל דבר שקורה לך, לקיחת אחריות על הדברים, מציאת המשמעות העמוקה בהם, היכולת להשתנות, לגדול ולצמוח, למות לחלקים ישנים שכבר לא נכונים לך ולהיוולד מחדש כשאתה טוב ומדויק יותר. למצוא את המשמעות והשיעור המסתתרים בכל מה שקורה לך, ולהעביר הלאה את מה שמצאת.
והדרך היחידה שאני מכיר בכדי לעשות זאת באמת היא בתוך עבודת מורה-תלמיד עם מורה דרך אמיתי. עבודה המאפשרת לך לתרגל באופן יום-יומי את העלאת ההכרה כך שברגע האמת - היא תהיה במקום גבוה, בהיר ומתבונן ולא תיפול בקלות אל הפחד, הכעס והדיכאון.
וזו גם הזדמנות טובה להודות למורה היקר שלי שמאפשר לי לעשות את הדרך הזו, ולכל המורים הפורמליים והלא פורמליים שהיו לי בעבר. לעולם אוקיר לכם תודה על כך.
במיתולוגיות העתיקות תהליך המוות והלידה מחדש מסומל ע"י ציפור הפניקס, עוף החול, או ציפור הבן-בן במצרים העתיקה. ציפור שהיתה יודעת, כשהגיע הזמן הנכון, לשרוף את עצמה כליל, ואז מן האפר להיוולד מחדש כשהיא נכונה, מדוייקת וגדולה יותר. והיכולת המיתית הזו, היכולת לבחור למות ולהיוולד מחדש כשאתה עוד בתוך החיים, היתה לאחד מהסודות המשמעותיים ביותר של החניכים בדרך הרוחנית.
לא אוכל להיכנס כאן לעומק הדברים גם מבחינת הסיפור הקטן שלי. רק אגיד שעבורי המשמעות גילתה את עצמה באופנים שלא דמיינתי, והיא ממשיכה להתגלות ככל שהזמן עובר. למדתי על המקומות בהם היה לי נוח להרדים את עצמי וללכת עם העדר, על אנשים נוספים שחוו חוויות דומות באותו הארגון בזמן שהייתי שם ובעוונותיי העלמתי מכך עין, על דברים שחשבתי שאני יודע וגיליתי שאינני יודע כלל, על רבדים בתוכי שלא הכרתי ועל כוחות חדשים - פנימיים וחיצוניים שהתעוררו.
ואולי החשוב מכל - על כך שאנחנו אף פעם לא לבד. גם אם נהיה נטושים על אי בודד בלב ים...
את השלב הזה אני בוחר לסכם בציטוט של ויקטור פרנקל מתוך ספרו "האדם מחפש משמעות". למי מכם שלא מכיר - מדובר בפסיכיאטר יהודי השורד את אימת המחנות בזמן השואה ומצליח לסנתז את כל מה שאני מבקש לומר בפסקה אחת מופלאה. מי יתן והיא תהיה לכולנו מגדלור זוהר, ותזכיר לנו תמיד שכל משבר צופן בחובו עבורנו מתנה נפלאה שלא היינו יכולים לקבלה בשום צורה אחרת:
"ניסיון חיי המחנה (מחנה הריכוז) מורה לנו כי יש בידי האדם חופש בחירת פעולה. מצויות דוגמאות רבות המוכיחות לנו כי האדם מסוגל לשמור על חירות רוחנית ועצמאות מחשבה אף בתנאים נוראיים אלו של לחץ נפשי וגופני. אנחנו שחיינו במחנות ריכוז זוכרים את האנשים אשר היו עוברים מצריף לצריף כדי לעודד את רוחם של האחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה. אולי הם היו מעטים, אך די בהם להוכיח כי אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד - את האחרונה שבחירויות אנוש - לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסויימות, לבחור את דרכו. ותמיד היו הזדמנויות לבחירה. יום-יום, שעה-שעה, נקראת לחתוך הכרעות שקבעו אם תיכנע או לא תיכנע לכוחות שאיימו לשלול ממך את עצם יישותך, את חירותך הפנימית, שקבעו אם תהיה או לא תהיה כדור משחק בידי הנסיבות, אם תוותר על חירותך ועל הדרת כבודך ותתגלגל בדמות האסיר הטיפוסי.
קיום תנאים שונים כגון חוסר שינה, מחסור במזון ולחצים נפשיים למיניהם עלול להעלות את הרושם שהאסירים מוכרחים היו להגיב בדרכים מסויימות. ולא היא. בסופו של חשבון מתברר כי האסיר נהפך למה שהיה מתוך הכרעה פנימית, ולא רק עקב השפעות המחנה. מכאן שביסודם של דברים יכול כל אדם, אף בנסיבות אלה, להכריע בעצמו מה הוא יהיה - מן הבחינה הנפשית והרוחנית גם יחד. יכול הוא להיות אדם גם במחנה ריכוז... חירות רוחנית זו, היא שנותנת משמעות ותכלית לחיים!
הדרך שבה אדם מתמודד עם גורלו ועם כל הסבל הכרוך בו, הדרך שבה הוא נושא את צלבו, נותנת לו הזדמנויות למכביר - אף בתנאים הקשים ביותר - להוסיף לחייו משמעות עמוקה יותר. ואפשר שיעמדו בו אומץ רוחו, הדרת כבודו ואהבת הבריות שבו!"
אאחל לכולנו משברים טובים, ושנדע גם לזכור עד כמה הם חשובים עבורנו.
ואז כמו הפניקס, ניפול, נישרף, ונקום כשאנחנו נכונים, גדולים וחכמים יותר…
“Die before you die and find that there is no death...” (Eckhart Tolle)
