על האופן בו יכול אדם חכם להיות מעצבן נורא, והאם זה אולי בדיוק מה שהיינו צריכים...
מי לא קרא את כתבי אפלטון? כמעט כולם לא, אבל אני העמדתי פני אמיץ וקראתי חלק, ויצאתי חי על מנת לספר: הכתבים ברובם הם דיאלוגים או רבי-שיח, בין הדמות המרכזית - סוקרטס, המורה של אפלטון, לבין אחד או יותר מאזרחי אתונה. המתווה הכללי של כל דיאלוג הוא שסוקרטס שואל את השותפים לשיח לדעתם לגבי נושא פילוסופי מסוים, כגון "מהי הסגולה הטובה?", "מהו אומץ לב?", וכדומה. אז הוא מתחיל לתחקר אותם עם שאלות בנוגע למה שענו, עד שהם מגיעים לסתירה, ומכך מסיקים שהתשובה אינה נכונה. סוקרטס מצידו, מהרגע הראשון, מעיד על עצמו שהוא איננו יודע את התשובה, ושהוא בא לכל שיחה כדי ללמוד ולחקור אחר האמת.
בשלב זה אאלץ להיות כן אתכם - בעודי קורא ומחכים מהכתבים העתיקים, הופתעתי לחלוטין לגלות, עד כמה הסוקרטס הזה הוא טיפוס מעצבן. הייתם יכולים לומר לי "ברור שהוא מעצבן, פשוט כי הוא בא לאנשים ומנסה להוציא אותם טיפשים". אבל אני אנסה לטעון, כמיטב יכולתי, שהוא מעצבן הרבה יותר מזה.
נרצה להתחיל מלהבין מה בעצם סוקרטס עושה. פעולתו של סוקרטס מתקיימת למעשה במרחב הרעיונות, או בשפתו של אפלטון - מרחב האידאות. מרחב זה הוא לא העולם הפיזי שאנחנו רגילים לחשוב עליו, אלא עולם אחר - עולם של רעיונות. עולם זה מורכב מיחידות בדידות (כלומר עומדות בפני עצמן, מבודדות מסביבתן) הנקראות "אובייקטים", כאשר אובייקטים יכולים לקיים קשרים מסוימים ביניהם (לדוגמה קשר של הפכים).
כדי לפעול בעולם הזה יש להשתמש בשפה, שמביעה קיום של אובייקטים במרחב הזה, כמו גם קשרים בין אובייקטים. הדרך לדבר על הקשרים האלו הוא באמצעות הלוגיקה, שהיא למעשה החוקיות של העולם הזה. בעזרת החוקיות הזאת ניתן לגלות מתוך דברים ידועים, דברים חדשים שטרם ידענו, לדוגמה: אם ידוע שכל הכדורסלנים הם גבוהים וגם שמשה הוא כדורסלן, אז אנו גם יודעים שמשה הוא גבוה. פעולה כזאת נקראת "היסק לוגי".
ולמעשה, כולנו מכירים את התורה העוסקת בעולם ההיסקים הלוגיים, הרי זוהי המתמטיקה: התורה שבה בכל פעם מניחים אקסיומות מסוימות, שהם מעין תנאי התחלה למרחב הרעיונות, ואז באמצעות היסקים לוגיים מגלים רעיונות חדשים המתקיימים במרחב שיצרנו. "הוכחה מתמטית" הוא בעצם תהליך שבו רצף של היסקים לוגיים מוביל אותנו להראות נכונות של טענה מסוימת, כלומר, להראות שקשר מסוים בין אובייקטים מתקיים בעולם הזה בו אנו עוסקים.
מעניין והכל, אך נשאלת השאלה - למי אכפת? או במילים אחרות - למה בכלל שנלך למקום הזה, שלא שייך לעולם הזה שסביבנו, ונתחיל להרהר בדברים דמיוניים שאת חלקם המצאנו הרגע? השאלה הזאת היא טובה, וראויה לתשובה. אחד הכוחות החזקים ביותר של הלוגיקה, הוא תכונת האובייקטיביות: העובדה שברגע שהוכחנו משהו באמצעות לוגיקה, הוא יהיה נכון תמיד, בכל מקום, בכל זמן, ולא משנה בפיו של איזה אדם היא נהגה. זאת בניגוד לתכונה הנגדית שהיא הסובייקטיביות, שמוכרת היטב מהסיטואציה היום-יומית בה הגברים בחדר רוצים להפעיל את המזגן, והנשים רוצות לכבות אותו. זאת משום שתחושת חום או קור היא דבר סובייקטיבי, ולא אובייקטיבי.
בהיותה הלוגיקה, ולכן גם המתמטיקה, שפה אובייקטיבית, היא מסוגלת לייצר הסכמה מוחלטת לגבי המשמעות של הנאמר. נדגים זאת כך:
כשאני אומר "הנסיך הקטן", ייתכן שאני מתכוון לספר "הנסיך הקטן" של אנטואן דה סנט-אכזופרי. עם זאת, ייתכן גם שאני מתכוון לדמות של הנסיך מאותו ספר. אבל אולי אני בכלל מתכוון לנסיך של ממלכה כלשהי, שמתאפיין בהיותו קטן פיזית? אבל, קטן ביחס למה? ביחס לילדים אחרים, או ביחס למבוגרים? אולי ביחס למגדל אייפל? אולי הנסיך קטן בגילו הצעיר, ביחס לנסיך אחר, או אולי ביחס לגילו של כדור הארץ? אולי הכוונה שמדובר בנסיך שאין בו גדלות נפש?
לעומת זאת, כשאני אומר "המספר 3", יש רק דבר אחד שאני יכול להתכוון אליו, וזהו זה.
ההסכמה לגבי משמעות הנאמר מאפשרת ללוגיקה ולמתמטיקה להיות מאוד יעילות בשיתופי פעולה, ובשיתופי פעולה גדולים - כך למעשה המתמטיקה הוא פרויקט כלל עולמי, שעובדים עליו אנשים ממקומות שונים ובזמנים שונים.
כשלאובייקטיביות של הלוגיקה והמתמטיקה מצטרפת צורת הניתוח המדויקת שלהן, אנו מקבלים תחומים רבים שבעזרת השימוש בהן, מגיעים לרמת הבנה פנטסטית. התחומים הבולטים מבין אלה הם ענפי המדעים: פיזיקה, כימיה, ביולוגיה וכדומה. אליהם מצטרפים גם ענפי ההנדסה, שבתורם מביאים לנו את גולת הכותרת של הלוגיקה: הטכנולוגיה, שהיא למעשה ההפעלה של הניתוח הלוגי על המציאות, במטרה להרחיב את יכולתנו לפעול בעולם על פי בחירתנו. מדובר בלא פחות מאשר מעשי קוסמות - הפעלה של תופעות שבלי הטכנולוגיה נראות דמיוניות ואף מופרכות, מהמטוס והטלפון הסלולרי ועד שוק הבורסה.
אם כך, מה הבעיה בלוגיקה? מדוע לא ניתן לומר שפתרנו את כל בעיות העולם, וכל שחסר הוא רק שנחקור מספיק? נוכל להבין את הבעייתיות כשנתבונן במקרה המצער בו אנו מקבלים שגיאה בניתוח, משום שיש צורך לשנות את נקודת המבט שלנו. לעיתים כשנעבוד בשיטה הלוגית, אנחנו נגיע לטעויות ולסתירות שוב ושוב, משום שאנו נתקלים בבעיה לא פתירה - הנחות היסוד שלנו, ה"אקסיומות", הן שגויות. במצב זה הכישלון בלתי נמנע, ואין זה משנה כמה היסקים לוגיים נעשה. שכן הדרך היחידה לתקן את המעוות היא לשנות את נקודת המבט, כלומר, לשנות את הנחות היסוד שלנו. נדגים זאת באופן הבא: חשבו על ילד שהתברך בחשיבה לוגית מדופלמת, שמחלק בינו לבין אחיו עשר קוביות קרח שווה בשווה. לאחר זמן מה ששיחק בחצר, הוא חוזר לקוביות האהובות שלו, ורואה שם רק ארבע במקום החמש שהיו שם קודם לכן. הוא מיד ניגש להרביץ לאחיו שגנב לו את הקוביה החמישית, בעוד האח נשבע שלא עשה זאת, תוך כדי שהוא מוכה עד זוב דם. לילד המוכשר שלנו אין כל ברירה, שכן לא יעזרו שום ניתוח לוגי וחישובים שהוא יפעיל, שום לוגיקה לא תוכל לרמוז לו על הדבר האמיתי שקרה, שנמצא מעבר לתפישתו הנוכחית - הקוביה לא נגנבה, אלא פשוט נמסה בחום.
בעיה זו נהיית חמורה כשאנו מבינים שלא רק שהלוגיקה עלולה להוביל אותנו לכשל שקשה להתגבר עליו, אלא שהיא תעשה זאת בהכרח. בבואנו להפעיל את הניתוח הלוגי על המציאות, אנחנו מעבירים את המציאות אל עולם הרעיונות, שהוא, כאמור, בדיד. אך המציאות שלנו אינה בדידה, ובכך אנחנו מקבלים שלא נוכל לקבל תיאור מדויק שלה, אלא קירוב בלבד. זהו ניסיון לתאר דבר מורכב באופן אינסופי, באמצעות כלי בעל מורכבות סופית. זה אומר שנוכל, לפחות לעיתים, אמנם לתאר את המציאות באופן יעיל, אך בהכרח שגוי. אם כך, כשנתמיד בתיאור המציאות בצורה הזאת, אנחנו בהכרח נגיע לסתירה - לנקודה בה כל תיאור שנוכל לתת בשפה שבנינו ייכשל במבחן המציאות.
---------------
וכעת, הרגע לו חיכינו: איך כל זה מסביר כיצד סוקרטס הוא אדם כה מעצבן?
בכל דיאלוג שלו, ניגש סוקרטס לשותף לשיח התורן, ודורש ממנו תשובה לשאלה מסוימת. כלומר, דורש ממנו ניסוח לוגי עבור רעיון מורכב כמו "אומץ לב", אשר מתקיים בעולם האמיתי, במציאות. כשהאזרח עושה כן, מתקיף אותו סוקרטס בשאלות נגד, כלומר חקירה לוגית, עד שמוצא את הסתירה המבוקשת - כלומר נקודה של חוסר עקביות, בה תשובתו של השותף לשיח נכשלת בתיאור המציאות. אבל, לפי מה שראינו עד כה, כשל זה מתקיים בהכרח, פשוט מהיותו של התיאור הלוגי בעל אופי שונה מאופייה של המציאות. אם כן, מדובר בעצם במלכודת: סוקרטס מוביל את השותף לפוזיציה שבה הוא "חותם" על תשובה מסוימת, אך המשחק הזה מכור מראש, שכן סוקרטס יודע שנבירה מספקת תביא אותו אל הכשל שבלוגיקה המסוימת שהציע אותו שותף, ולסתירה המיוחלת.
במשך זמן הייתי טרוד מכך שאדם ידוע ומבריק ללא ספק, משתמש בתחבולה כזאת כדי להוכיח את טעותם של זולתו, כאשר הלקח כאן הוא בעיקר שלא ניתן להגדיר דברים באופן מושלם כשאנו עוסקים בעניינים מסובכים. אך זמן זה הגיע לקיצו בהגיעי לכתב "אפולוגיה", בו אפלטון מביא את נאום ההגנה של סוקרטס במשפט שבו הוצא להורג, נאום בו נכח אפלטון בעצמו. מתברר שלא רק אני חשבתי את סוקרטס למעצבן, אלא גם רבים מאזרחי אתונה - עד רמה כזאת ששפטו אותו למוות, על עניין זה ממש! בהיות סוקרטס מגיע למדינאים, אומנים ואנשי מלאכה, מלווה בצעירים הרוצים ללמוד ממנו, ומשוחח איתם כדיאלוגים אותם תיארנו, הוא הואשם בכך שהוא "עושה עוול, באשר הוא מקלקל את הצעירים ואיננו מאמין באלים שבהם מאמינה המדינה, אלא במעשים דימוניים שונים וחדשים". ואז הוצא להורג. זה אשכרה קרה, באמת.
באופן אירוני, עניין זה שופך אור על מעשיו של סוקרטס. למעשה, סוקרטס לחם לחימה עקשנית, מדויקת וגם מעצבנת, כנגד המצב של השחיתות בו אנשים היו שרויים. סוקרטס מסביר זאת בכך שהוא לא בא כדי להראות לאנשים שאין בהם סגולה טובה. אלא, מטרתו היא להראות לאנשים שטועים לחשוב שיש בהם סגולה טובה, שאין בהם את הסגולה הטובה. זאת כיוון שאדם במצב זה הוא מושחת, כלומר, פועל בשם האל פעולות שאינן רצון האל; לוחם למען הצדק מבלי לדעת צדק מהו.
אם כעת נחדד את תשומת ליבנו, נוכל להשתמש בתובנה הזאת על מנת להעמיק את ההבנה שלנו בבעיה של הלוגיקה עליה דיברנו קודם לכן: אכן, לוגיקה בהכרח נכשלת בבואה לתאר את המציאות. עם זאת, מדוע הנחנו שמדובר בדבר בעייתי? הרי לא כך הדבר שהתיאור החלקי שלנו של המציאות, הקירוב, בורא פלאים בעולם, בדיוק כפי שעושים תחומי המדע והטכנולוגיה באמצעותו? הלוגיקה היא כלי נפלא, כשמשתמשים בו בתפקידו - ככלי, שמטרתו לשרת אותנו. אם כן, כישלון הלוגיקה אינו בעייתי כשלעצמו, אלא רק כאשר משתמשים בלוגיקה בחריגה מתפקידה, או במילים אחרות, כאשר האגו נכנס לתמונה, ומקנה חשיבות לרעיונות הללו, שבמקור הינם אך ורק כלים עבורנו לפעולה אפקטיבית בעולם. במצב זה האגו מסיט את לב העניין, מאיתנו וממה שבאמת חשוב לנו, אל המחשבות והרעיונות עצמם. וכך אנשים רבים מוצאים את עצמם בחרדה ובלופים מחשבתיים במקרים העדינים, ובמקרים שאינם עדינים, גם רוצחים נפשות, ממש כמו במקרה האמיתי לגמרי שקרה לסוקרטס.
ועצם מותו של סוקרטס מוכיח את צדקתו בבואו להציג את השיעור של אזרחי אתונה, ולהעמיד אותם מול המציאות שזועקת: "אתם לא חכמים כמו שאתם חושבים". ובהצבת המראה הזאת באופן מספיק ברור, אין לאדם אלא להזדעק בעצמו, ולהחזיר את האגו שלו למקומו, ולתפקידו הנכון. שהרי סוקרטס היטיב להסביר זאת באומרו: "בדבר אחד ויחיד חכמתי משאר האנשים; בכך שאני יודע שאני לא יודע כלום".
והתברר שהשיעור של סוקרטס לא עצר באתונה - הרי גם אני בעצמי התעצבנתי, עד שהבנתי ששפטתי את התנהלותו של סוקרטס מבלי שבאמת ראיתי את התמונה הגדולה. התעצבנתי, עד שהבנתי שמה שאני חושב שאני יודע, בעצם אינני יודע. ואני חושב ששיעור דומה לשלי מתדפק בדלתותיהם של רבים מאיתנו. כי הרי קל לחשוב שאזרחי אתונה הם חבורה מושחתת של רוצחים פרימיטיביים, בעוד אנחנו נאורים. קל לחשוב שלא לדעת זאת נחלתם של אנשים אחרים. אבל כמובן ששיחה קצרה עם סוקרטס הייתה מוכיחה לנו אחרת - הרי אנחנו, כמו כולם, בני אדם. והקסם מתחיל כשאנו מוכנים לראות שלא ידענו, והאגו זז הצידה, ומפנה מקום לחיים האמיתיים להיכנס פנימה.
או אז נולד לו - התלמיד...
