כיצד חיים שלמים יכולים להיות שקר, ועל סרט בדיוני אחד שיכול לחשוף את האמת.
אני חושב שהסרט משנת 2012 של "עלובי החיים" שמבוסס על המחזמר שמבוסס על ספר של ויקטור הוגו משנת 1862, הוא סרט מצויין ומאוד מומלץ. עם זאת, אני לא אכתוב פה בכלל המלצה על הסרט, פרט להמלצה העובדתית שבחרתי להרהר ולכתוב עליו כאן את ההרהורים. החדשות הטובות הן שלא יהיו כאן ספויילרים נוראיים, אנחנו נהרהר רק על דמות אחת בשם ז'אן ולז'אן ורק על אירועים שקורים לה בתחילת הסרט. החדשות הרעות הן שכדאי לראות את הסרט כדי להבין את תוכן הרהורינו. החדשות הטובות בכל זאת הן שכדאי לראות את הסרט בכל מקרה.
אם כן, הסיפור של ז'אן ולז'אן, האיש שהוא גם חרוז, מתחיל בהיותו איש צעיר ועני, שכדי להציל מרעב את בן אחותו הוא גונב פת לחם, אך נתפס ונשלח ל-5 שנים בכלא בעיר טולון שבצרפת. לאחר מספר ניסיונות בריחה כושלים שעונשו מחמיר בעקבותיהם, ולז'אן מסיים את ריצוי עונשו לאחר 19 שנים של מאסר ועבודות פרך. בנקודת זמן זו הסרט מתחיל, כשהסוהר ז'אבר קורא לולז'אן ומשחרר אותו לחופשי אך לדאבונו של זה, גם נותן לו תעודה צהובה של אסיר לשעבר, שעל פי החוק עליו להראות לכל אדם שהוא פוגש. מהר מאוד מגלה ז'אן ולז'אן שהעולם לא מאיר לו פנים, שכן בשל התעודה הצהובה כל האנשים מסרבים לתת לו אוכל ומקום ללון, אפילו בתמורה לכסף. כך קורה, עד שמגיע יום בו כומר אחד מארח אותו בכנסייה, ונותן לו מזון ומקום לנוח. ובתמורה למחווה הלבבית, ולז'אן קם באישון ליל, גונב דברי ערך מהכנסייה, ובורח עם השלל.
בשלב זה אנחנו כבר מבינים כמה דברים. קודם כל, שהתעודה הצהובה, שתפקידה הוא לשמור על האזרחים התמימים מפני ולז'אן המורשע לשעבר, למעשה מתפקדת בתפקיד כפול: היא שומרת על ולז'אן מלחזור למוטב ולהשאיר את תקופתו כגנב מאחוריו. הרי האנשים לא מוכנים לתת לו הזדמנות. אבל זהו רק קצהו של סודה של התעודה, שבנוסף לתפקידיה הבירוקרטיים, היא משמשת עבורנו תפקיד חשוב יותר: סמל למצבו התודעתי של ולז'אן. השנים הרבות בהן ספג יחס עלוב ומתעלל, בלי שום אמפתיה למצבו או לסיבה בגינה ביצע את הפשע הראשוני ההוא, שכנעו אותו: אם העולם אומר שאני פושע, אז אני פושע. וגם ברגע שונה, בו הוא מקבל יחס אחר, יחס אוהב, הוא לא יכול לראות את המציאות, כי עיניו וראשו מפרשים את הסיטואציה כגנב שהוא חושב שהוא. אם כן, אנו מבינים שלא מדובר ב'תעודת גנב' אלא ב'תודעת גנב', שכן התעודה היא סמל לתודעתו של ולז'אן, שמנחה את תפישתו ומעשיו על פי העיקרון: "אני גנב".
אבל, למזלנו, או למרבה ההכרח, לא כאן נגמר הסיפור. כיוון שכשברח ולז'אן מהכנסייה עם השלל, תופסים אותו שוטרים. בניסיון לחמוק מעונש אינסופי נוסף הוא משקר להם שקיבל מהכומר את החפצים במתנה והם חוזרים איתו לכנסייה על מנת שהכומר יחשוף את האמת. אך ברגע זה הכומר, במקום להודות בפני השוטרים על הגניבה שביצע ולז'אן, מכחיש, ומספר שלא רק שהחפצים הללו ניתנו ברצון, אלא ולז'אן אף שכח לקחת את החפץ היקר מכל - הפמוטים הכסופים של הכנסייה.
השיא של סיפורנו קורה עכשיו: השוטרים עוזבים את ולז'אן לנפשו, והכומר ניגש אליו ואומר לו במילים נוגעות שהוא קיבל את החפצים האלה במתנה, אבל עליו להשתמש בהם כדי להפוך לאדם טוב, ולחזור מדרכיו הרעות. ולז'אן נותר נדהם ומבולבל, ובמונולוג מרגש בו הוא נקרע בין תפיסת עולמו המקורית לבין מילותיו של הכומר, הוא מחליט לצאת לדרך חדשה, להתחיל חיים חדשים בזהות בדויה, והוא קורע לחתיכות את התעודה הצהובה.
הסיום של הסיפור (לא של הסרט עצמו, כל החלק הזה הוא רק תחילת הסרט) מביא את התפתחותה העלילתית של דמותו של ולז'אן, אך יחד עם זאת מביא התפתחות במימד הסמלי: ולז'אן קורע את התעודה הצהובה, כלומר, קורע את 'תודעת הגנב' שלו, משאיר מאחור את העבר ומתחיל חיים חדשים כשליבו מוכוון לעשיית טוב בעולם.
-------------------------------
ובכן, כל זה יפה וגם טוב, אבל עדיין אנו נשארים עם השאלה הגדולה: איך זה קרה? איך הוא עשה את זה? איך ייתכן שברגע הזה, להבדיל מכל הרגעים האחרים, הצליח ז'אן לקבל החלטה כה עמוקה, מנוגדת לטבעו במשך שני העשורים האחרונים? איך במעין הבלחה של רגע, הוא הצליח להפסיק להיות מה שהוא - פושע וגנב, לקרוע את התעודה הצהובה ולצאת לחיים חדשים של עשיית טוב?
מן הסתם מעשיו של הכומר התניעו את המהלך, בכך שהיה הראשון שהעז להתייחס אליו כאדם, אחרי כל כך הרבה שנים. הוא הסכים לסלוח לו לאחר שגנב את החפצים וברח, דבר שאיש מעולם לא עשה. אבל מה בכך היה כדי להניע את נפשו של ולז'אן?
אנו מקבלים רמז לכך שהיה צורך גם במילותיו של הכומר, במונולוג של ולז'אן, בו הוא מחליט את ההחלטה שלו להשתנות. "הוא קרא לי אח, אמר שיש לי נשמה", כך הוא אומר על הכומר. בעצם הכומר עשה דבר כה פשוט ונפלא: הזכיר לולז'אן מי הוא באמת. אחרי שהחברה עשתה הכל כדי שיישכח, הספיק רגע אחד טהור של אמת, שגרם לולז'אן להבין - הוא בן אדם. ומרגע זה הוא לא היה יכול עוד לחיות את השקר של העבר, והשינוי היה חזק ממנו.
-------------------------------
כל זה בהחלט פנטסטי, אבל אם כבר בשאלות גדולות עסקינן, נאלץ לעסוק גם כן בשאלה הגדולה ביותר: מי הוא הכומר? מיהו אדם, שיש ביכולתו להשפיע על אדם אחר באופן כל כך עמוק ועוצמתי, עד כדי הפיכה מוחלטת של דרכיו, למשך שארית חייו, אפילו מבלי לפגוש את אותו האדם שוב? האמירה שהכומר הוא פשוט אדם טוב שהיה במקום הנכון בזמן הנכון, היא כנראה נכונה, אבל אנחנו נרצה להבין את הסיטואציה באופן יותר אפקטיבי.
מגוון תורות פילוסופיות, ממזרח וממערב, מלמדות אותנו שהאמת החזקה ביותר היא האמת הפנימית, הבלתי מוחשית, ולא החיצונית, החומרית. דבר זה מרמז לנו שהדרך האפקטיבית לחשוב על הכומר הוא כחלק פנימי, בתוך נפשו של ולז'אן. זהו חלק בתוכו שזוכר. זוכר מי הוא באמת, מי הוא יכול להיות ומי הוא רוצה להיות. אותו חלק היה חבוי כל השנים, ופועלו של דמות הכומר בחייו של ולז'אן חשפה אותו ונתנה לו פנים. במובן זה, דמות הכומר מתייחסת לרעיון הפילוסופי של מורה - אדם המסוגל לראות את המציאות באופן חד ולהצביע על חלקים נסתרים בה, ובאופן זה לעזור לתלמיד, שתפישת המציאות שלו מצומצמת יותר, להבין עוד נתח מהמציאות האמיתית.
כדי לשמור על הקשר עם אותו חלק פנימי שהכומר מסמל, ולז'אן משתמש בפמוטי הכסף של הכנסייה - זהו חפץ שולז'אן לוקח איתו, ובהיותו מוחשי יכול לשמש עבור ולז'אן כסמל עבור "כומר" פנימי, שהוא בלתי מוחשי. כך ולז'אן יכול להיזכר בזהותו האמיתית, ובהחלטה שלו לחיי אמת (ואכן, חדי העין ישימו לב שבשלב מאוחר של הסרט, כשולז'אן נאלץ לנוס מביתו בפתאומיות, הדבר הראשון שהוא אורז בתיקו הוא הפמוטים הכסופים).
-------------------------------
עברנו הרבה עד כה, גם ענינו על שאלות גדולות וגדולות ביותר, אבל אפשר לומר שזה היה רק משחק. המשחק נפסק והמציאות מתחילה, כשאנו מחברים את התפישות והתובנות שרכשנו לחיים האמיתיים, לחיים שלנו. אם כך, בעצם נשארנו עם כמה שאלות: איפה אנחנו, בחיים שלנו, ז'אן ולז'אן? איפה אנחנו מאמינים בשקר שאחרים וגם אנחנו סיפרנו לגבי עצמנו, שנים על גבי שנים, בעוד האמת שוכנת בתוכנו, לגבי העוצמה האמיתית שלנו? מיהו "הכומר" שלנו? מהו אותו אירוע בלתי נמנע, שאנחנו כה מייחלים לו, שיפתח את החלון בדרך לאמת הזאת בתוכנו? האירוע שאחריו בלתי אפשרי יהיה להמשיך עם העמדת הפנים, עם חיי השקר?
אי אפשר לדעת לכמה התערבות חיצונית אנחנו זקוקים כדי לעשות את הולז'אן, ולראות את האמת כפי שהיא. ייתכן שמה שאנו זקוקים לו הוא שנים של עבודה, אולי לראות סרט מרגש על אסירים לשעבר וגם, אולי, יכול להיות, לקרוא איזה מאמר בעיתון פילוסופי תועה.
